מהלך צירופם של גדעון סער וחבריו לממשלה בראשות בנימין נתניהו הוא, בין היתר, אינדיקציה מעניינת לממדי האינפלציה שעבר ערך האמינות בפוליטיקה הישראלית. לא שפעם נמנו הפוליטיקאים פה עם צדיקי הדור. הרי המשפט האלמותי "רק חמור לא משנה את דעתו" – סמל של ערמומיות פוליטית מובנית – לא מיוחס לנתניהו, סער או נפתלי בנט, אלא למשה דיין. אם כי בעידן נתניהו הושלם המהפך, והמילים אמינות ונאמנות הפכו מערך לפגם פוליטי.
בימינו כבר איש אינו מרים גבה כשסער, שטען כי "חזרת נתניהו לשלטון היא אסון למדינה", שביקש מאלה שרוצים את נתניהו כראש ממשלה לא להצביע עבורו ועבור מפלגתו החדשה – אותו סער דוהר במהירות של 200 קמ"ש לעבר ממשלת נתניהו, במטרה לבצע את מה שהבטיח לא לבצע. היום הקהל כבר מתורגל ומיומן, ולא צריך להיות פרשן או עסקן פוליטי כדי לדעת כי הכל הוא אך ורק עניין של אינטרסים משותפים. לנתניהו ולסער יש כאלה – וזה מה שקובע.
הסיבות שהובילו את נתניהו למסקנה כי הגיע הזמן להניע את המהלך מול סער ברורות וידועות. הן נוצרו לא מתמול שלשום, אלא לפני חודשים מספר. בשבוע האחרון הן הבשילו די הצורך כדי שבעיני נתניהו הרווח מצירופו של סער לממשלה יגבר על הנזק הטמון במהלך.
ללא ספק, שמו של שר הביטחון יואב גלנט מככב בראש רשימת השיקולים של נתניהו בעד הצטרפות סער. הקרע בין נתניהו לגלנט נוצר עוד בשנה שעברה. שבועות ספורים אחרי השבעת הממשלה, בלשכת גלנט כבר שמעו שנתניהו חיפש לו חלופה גם כשהבטיח לו את תיק הביטחון.
קרוב לשנתיים אחרי הקמת הממשלה, הקרע בין נתניהו לשר הביטחון העמיק לכזה שאינו ניתן לגישור. עד כדי כך שאי־האמון בגלנט בקרב הסביבה הכי קרובה לנתניהו (קרי, בני משפחה) גבר אף על אי־האמון בסער. אירוע שעד לאחרונה היה בגדר בלתי נתפס.
מה שגרם לנתניהו להפסיק להסס ולהתלבט, ולחצות את הרוביקון הפסיכולוגי בהחלטה לפטר את גלנט ולצרף את סער, היה איומם של החרדים. כפי שאמר בעניין זה גורם פוליטי ותיק שמכיר את נתניהו שנים רבות: "פחד – זה מה שגורם לנתניהו לקבל החלטות. כשהוא מתחיל להאמין שמשהו באמת מאיים עליו, הוא מפסיק להדחיק ומתחיל לפעול".
בשבוע שקדם להחלטה, בדיוק בזמן שסער שהה הרחק מהזירה, בוושינגטון, העבירו החרדים לנתניהו מסר שהצליח להלחיץ אותו. "ללא חוק גיוס אין לך תקציב, אין לך אותנו ואין לך ממשלה". את מהלך האיומים הוביל יו"ר אגודת ישראל, השר יצחק גולדקנופף (בהוראת רבו).
חבריו הליטאים אומנם היו פחות מיליטנטיים (על פי גורם בדגל התורה, משה גפני לא שוחח עם נתניהו בשבועיים האחרונים), אך דעתם לגבי תפקידו של חוק הגיוס בהמשך כהונת הממשלה ידועה היטב בלשכת ראש הממשלה.
יו"ר ש"ס, אריה דרעי, הפעיל מצדו את כל כובד משקלו לטובת התנעת המהלך לצירוף סער. בשונה מחבריו מיהדות התורה, דרעי רואה בהצטרפות סער קודם כל צעד מבורך, נחוץ והכרחי להחלשת יריבו המר, איתמר בן גביר.
הכל יחסי, כמובן, אך גם הצלחה יחסית היא קריטית עבור החרדים. ביהדות התורה לא חיים בסרט ולא מצפים מסער להסתער על קידומו של חוק הגיוס במתכונת שבה החרדים מעוניינים. ההיגיון שם בדיוק הפוך. החרדים בטוחים כי שר הביטחון גלנט הוא המכשול המרכזי, ואולי היחידי, בדרך לחקיקת חוק הגיוס. "החוק מוכן כבר חצי שנה, אנחנו מוכנים לכל חוק שמערכת הביטחון תציע. כל חוק יהיה עדיף על המצב הנוכחי, כאשר לומדי התורה הם עבריינים מבחינת המדינה. זה עדיין לא קרה, רק בגלל גלנט, שאסר על נציגי הצבא להשמיע קול בוועדת החוץ והביטחון.
"כל אחד שיחליף את גלנט בתפקיד שר הביטחון יהיה טוב ממנו בעניין חוק הגיוס. גם סער, כמובן, כי בשונה מגלנט הוא פוליטיקאי פרגמטי וקר. אין לו אינטרס לעזור לנו, אך גם אין לו אינטרס לגרום לנו נזק דווקא", כך הסביר אחד מהבכירים בסיעות החרדיות את עמדת החרדים בנוגע למהלך של נתניהו מול סער.
להיטמע בליכוד
את הרווח הפוליטי של סער מהמהלך כמעט מיותר לפרט, הוא שקוף. בימין הממלכתי מזמן הפנימו כי ריצה עצמאית בבחירות הקרובות אינה אופציה עבורם ותוביל אותם רק למקום אחד – הביתה. הניסיונות להתאחד שוב עם בני גנץ שנעשו גם אחרי היפרדותם, לא הניבו פרי, כצפוי. גנץ העביר לסער מסר כי הוא מוכן לשקול שריון מספר מקומות עבורו ועבור אנשיו, אך ההצעה שסער קיבל בסופו של דבר, רק הוכיחה לו כי אופציית גנץ אינה רלוונטית.
המגעים הראשוניים עם אביגדור ליברמן הובילו לאותה מסקנה. ליברמן ניגש לבדיקות האיחוד האפשרי עם סער, בעודו בלאו הכי סקפטי לגביהן. על פי הסקרים וההערכות שנעשו, הימין הממלכתי לא הוסיפה הרבה נקודות אלקטורליות. לעומת זאת, מבחינת ליברמן, סער דרש יותר מדי תמורת האיחוד.
מבחינת ליברמן, הדרישה להישאר סיעה עצמאית בתוך המפלגה המשותפת שמה סוף למגעים. סער וחבריו הגיעו למסקנה כי נכון לעכשיו האפשרות הריאלית היחידה להתחזק פוליטית ולפתוח אופציות לעתיד, היא לחזור לזרועותיו של נתניהו - בינתיים בתור מפלגה עצמאית בתוך הקואליציה.
בשונה ממה שפורסם בנושא ההסכם המתגבש בין הימין הממלכתי לליכוד, לא סער היה זה שביקש לבדוק את האפשרות של מיזוג מפלגות. ההצעה הגיעה דווקא מהליכוד. ברור גם מדוע. מבחינת נתניהו ומבחינת יריב לוין, המנהל את המו"מ, כל עוד סער ואנשיו יישארו קבוצה פוליטית עצמאית בתוך הקואליציה – הסיכוי לעזיבה פתאומית או לתרגיל פוליטי אחר יישאר גבוה. "אם יהיו חלק מהליכוד, הם לא ילכו לשום מקום", טענו מי שתמכו בהצעת שריונים לסער ולחברי סיעתו.
עד נקודת העצירה של המו"מ בגלל ההתפתחויות הביטחוניות, ביום שני השבוע, יו"ר הימין הממלכתי טרם החזיר תשובה באשר לאפשרות להתמזג עם הליכוד כחלק מההסדר. לטענת גורמים בליכוד, אם בסוף אכן ירצה סער במהלך המיזוג, הוא יצטרך לבחור בין ביסוס עתידו הפוליטי בתוך הליכוד לבין תיק הביטחון.
מבחינת סער אין כאן שאלה. תיק הביטחון הוא הבסיס והתנאי למהלך כולו. גם כי אסטרטגית סער יודע מה הוא רוצה לראות ברצועת עזה ובחזית הצפונית, והאסטרטגיה שלו שונה בתכלית מהאסטרטגיה שמיושמת כעת בשתי הגזרות. מבחינה פוליטית, סער, ככל הנראה, סבור כי אם משהו מסוגל לשפר את מעמדו האלקטורלי ולאפשר למפלגתו ריצה עצמאית בבחירות – זה אך ורק תפקיד שר הביטחון.
ביום שני, אחרי לא מעט מגעים, התוכנית, כאמור, יצאה להפסקה. ההסבר הרשמי: הסלמה ביטחונית בצפון, כאשר קשה לצפות איך ולאן יתפתחו האירועים. במערכת הפוליטית יש הסבורים כי גם כאשר שני הצדדים באמת ובתמים מעוניינים בהסדר ביניהם, אם הוא לא יושג מהר – עלול המהלך להיקלע לדינמיקה כזו או אחרת וכלל לא לצאת לפועל. נכון לעכשיו, אצל נתניהו ואצל סער טוענים שהכל נותר על כנו