לפני כשבוע שודר בערוץ הראשון תחקיר "זמן אמת" שעסק בחיל האוויר ב־7 באוקטובר. מפקדים בכירים בחיל האוויר ניסו להסביר את הכישלון הנורא. אלו מהם שנמנו לפני המלחמה עם הסרבנים (וגם אלף עורכי דין שיטענו ש"הפסקת התנדבות" איננה סרבנות לא ינקו אותם בבית הדין של ההיסטוריה) – התפתלו, שללו כל קשר אפשרי ולא הכו על חטא.
אבל הסרבנות לבדה אינה יכולה להסביר את הכשל הנורא. אחת התשובות הכואבות לשאלה "איך זה יכול היה לקרות לנו?" הייתה "חיל האוויר איבד את רוח הקרב שלו". אולי זו הקרקע שעליה יכלה לצמוח הסרבנות. בעיני הסרבנים ומפקדיהם הבכירים - המציאות הייתה של "הקונספציה": אין איום קיומי, האויב מורתע, אז אולי באמת כבר אין צורך ברוח הקרב?
הערבים רוצים לסלק את היהודים מישראל, וכל השאר זה תירוצים | אריה אלדד
השמאל הקיצוני כבר לא בשוליים, אלא הפך למאפיין של מחנה שלם | אריה אלדד
"הקונספציה" היא כמובן גם ההסבר מדוע כשלו האוגדה והפיקוד ואמ"ן ואגף המבצעים במטכ"ל והשב"כ. כולם היו שבויים מרצון בקונספציה הפושעת: חמאס מורתע. הוא רוצה למשול בשקט ולא רוצה מלחמה. הקונספציה שירתה היטב את כל ראשי מערכות הביטחון שלנו. כיוון שלא רצו מלחמה – נשענו עליה והצליחו "להוכיח" שכל מה שעשו עד עתה (הישגים טקטיים מול חמאס) די היה בו כדי להרתיע את האויב. כלומר: הם ניצחו. נתניהו, השותף לפשע, ניזון מראשי מערכות הביטחון שדקלמו פה אחד את המנטרות הללו, ובתמורה אימץ פומבית את תפיסתם. כי אחרת – אין הצדקה למאות המיליונים, לברזל ולבטון.
אבל עדיין המוח מסרב להאמין איך כל כך הרבה אמיצים וחכמים, לפעמים גאונים (כמו אלו שבזכותם נפגעו אלפי מחבלי חיזבאללה השבוע, כפי שפורסם במקורות זרים. תודה עמוקה להם) נפלו במלכודת שטמנו להם יחיא סנוואר וכנופייתו? חייב להיות משהו מעבר לקונספציה.
ולא. אינני מקבל חלילה את טענת הקונספירציה על בגידה. אלו דברי הבל הנובעים משנאה או מתסכול, כי לא ייתכן שכנופיית מחבלים עלובה שיטתה בנו. אבל באמת יש משהו עמוק יותר מ"הקונספציה". זו הפרדיגמה.
ההגדרה המקובלת ל"קונספציה" (ממילון אבן שושן הזכור לטוב) היא "תפיסה כללית, השקפה מסוימת בעניין או בנושא מסוים. אופן ההבנה של עניין או של תוכנית". ואילו פרדיגמה היא "תבנית". ובהרחבה: תבנית מחשבה המגדירה את העמדה של אדם או של קבוצה ומשפיעה על תפיסת המציאות שלו ועל הדרך שבה הוא רואה את העולם. מכאן: הפרדיגמה היא אמה־הורתה של הקונספציה.
ומהי תבנית המחשבה שלתוכה נוצקה הקונספציה? קל. ראיית האויב הערבי כאדם כמונו, ו"אי אפשר לשלוט בעם אחר". לא. אין זה ניסיון לדה־הומניזציה של האויב הערבי, הם בני אדם. העיוות בפרדיגמה הוא במילה "כמונו". כלומר, הם רוצים ממש מה שאנחנו רוצים. מושפעים ומונעים מאותם כוחות. ואם אנחנו רוצים שלום, לחיות בשקט, לפרנס בכבוד את משפחתנו – כך ודאי גם הם.
כשם שאנו זכאים למדינה יהודית כחלק מההגדרה העצמית שלנו – אף הם זכאים. וכשיקבלו מה ש"מגיע" להם – לא יהיה צורך לשלוט בהם. כי הם לא ירצו עוד להילחם בנו. ולכן, מניחים כל אלו שהכניסו עצמם לדפוס החשיבה הזה - אם ניתן להם מדינה, יהיה שלום. אם יוצעו להם תנאי חיים טובים – לא יהיה טרור. ואם המוני הערבים ביהודה ושומרון ובעזה יתפרנסו בכבוד – הם עצמם לא יניחו למחבלים רוצחים הנלחמים בנו מלחמת דת להכתיב להם מלחמת נצח.
מי יכלו להכניס עצמם לפרדיגמה כזו? מי שהשלו עצמם שהציונות כבר השיגה את כל יעדיה. שהגענו אל המנוחה והנחלה, ועתה ניתן להמיר את האידיאלים הציוניים ברמת חיים ובתיקון החברה. את המאבק לקיום העם היהודי בארץ ישראל הם החליפו באיכות חיים. בשקט. ברווחה. ומעצמם הם גוזרים גזירה שווה על אויבינו. מניחים שימירו את ערכי הג'יהאד והמלחמה ביהודים - בחופן דולרים.
מי שחי בתוך התבנית הזו פועל בתוך מה שהגדיר הפילוסוף והיסטוריון המדע האמריקאי תומס קון כ"מדע תקני", כלומר עובד בתוך מסגרת סטנדרטית המשותפת למעגל המקצועי והחברתי שלו. לפני שקופרניקוס הוכיח כי כדור הארץ סובב את השמש, הפרדיגמה הייתה הפוכה. כל האסטרונומים שערכו מחקרים בתוך הפרדיגמה הזאת ידעו להסביר כל תצפית שהוכיחה לכאורה ההפך. ומה על תגליות קופרניקוס? הוא כנראה פשוט טעה בחישוביו. זו המלכודת האורבת לאנשי מדע, אך גם לפוליטיקאים ולגנרלים.
בעולם כזה, המוגבל לדפוס החשיבה המוכר – אין עובדות המחכות לגילוי. הכל כבר ידוע. ומה שראו התצפיתניות? - הפגנות ותרגילים. ותוכנית "חומת יריחו", שחשפה הנגדת ו'? - חלומות באספמיה של ראשי חמאס. ואם היא תמשיך לנדנד עם השטויות שלה – תודח. הפרדיגמה קובעת לא רק מה נכון, היא מכתיבה גם על מה מותר בכלל לחשוב. מהם המונחים "הנכונים" שמותר להשתמש בהם. אילו ניסויים מותר לעשות במעבדה, במדינאות ובצבא כדי לבחון אפשרות שהאמת אינה מתיישבת עם הפרדיגמה.
הקונספציה של 7 באוקטובר התרסקה. טבעה בים דמים. היא לא תשוב במהרה. בשנים הקרובות איש לא יגיד "חמאס מורתע". יופי. אבל אם אלו שהחזיקו בקונספציה לא השתחררו באמת מדפוס החשיבה היסודי שלהם ביחס לאויב הערבי, והם עוד חיים בפרדיגמה של המדינה הפלסטינית כפתרון לסכסוך, כי הם אנשים "כמונו" ואם ייטב להם ייטב לנו, ואם מזה לא השתחררו ראשי מערכות הביטחון והפוליטיקאים שלנו - הסכנה הקיומית שרירה וקיימת.
הדבקות בפרדיגמה היא גם פרי של יהירות ותחושת עליונות. גם כלפי האויב הערבי ("מה כבר אלה יכולים לעשות לנו? די לנו בכטב"ם אחד בשמי עזה בבוקר 7 באוקטובר, וגם אז אין שום צורך לראות מה הוא מצלם") וגם כלפי כל יהודי שחושב אחרת מהם כי הוא טיפש או "משיחי".
אתן דוגמה אחת לחיים בתוך פרדיגמה המולידה קונספציה מעוותת. הייתי קצין הרפואה של פיקוד המרכז בשנות אוסלו. מדי שנה היו מחדשים את פקודות המגננה הפיקודיות. שבועות אחדים קודם לכן נחתם הסכם "עזה ויריחו תחילה", אך הפקודה נותרה בדיוק כבשנה הקודמת. אמרתי למפקד הפיקוד כי שמעתי ברדיו שיאסר ערפאת בראש אלפי מחבלים חמושים חצו את הירדן והם נמצאים ביריחו. איך אין לזה שום ביטוי בפקודת המגננה הפיקודית? ומה אם ערפאת יחליט לתקוף?
"בשם איזה יישוב אתה מדבר, דוקטור?", שאל דני יתום. לטעמו, השאלה שלי הייתה פוליטית ולא צבאית. שאלה שנפלה מחוץ לפרדיגמה שלו, ולכן לא הייתה ראויה אפילו לתשובה. אז הבנתי לראשונה שמפקדי צבא בכירים אינם מדברים בהכרח מתוך ניתוח מקצועי אלא כפוליטיקאים במדים, או כאלו שהתקרנפו לרוח המנהיג. כמעט איש מאלופי המטכ"ל בימי אוסלו לא טרח לדעת מה אומר ערפאת בערבית, או לקרוא את האמנה הפלסטינית. יצחק רבין ושמעון פרס אמרו שלום – אז זה שלום.
ממש כך נהגו אלופי המטכ"ל בימי ההתנתקות. בשם "המקצועיות" שלהם הבטיחו לנו שהמצב הביטחוני ישתפר אחרי שניסוג מעזה. חלקם דקלמו כדי לרצות את אריק שרון, וחלקם אימצו את הפרדיגמה שהערבים אנשים כמונו. גם הם רוצים שלום. מי היה משיחי אז? מי שהבין מה באמת רוצים הערבים, או מי שהאמין שערפאת הוא משיח השלום וחמאס מחויב לרווחת העזתים?
נראה כי רוב ראשי מערכות הביטחון כבר החליפו קונספציה, אך עדיין לא השתחררו מהפרדיגמה. ישראל תצטרך לוותר על שירותיהם ולהחליפם באלו שיהיו מסוגלים לזנוח את צורות החשיבה הקודמות שלהם.