היה מופע ממש לא רע עם שקפים (זוכרים? פילדלפי?) של המלך ביבי הראשון (להלן אשם ה־1) לאזרחי ישראל לפני שלושה שבועות. דפנה ליאל חשבה שאשם ה־1 שכנע את העם, וירון אברהם חשב שאולי יש לו קייס, לאשם ה־1.
המסקנה המשתמעת מהדברים שנשמעו היא שהחטופים ימותו, כי האחיזה בציר פילדלפי היא מדינית ואסטרטגית, ויותר חשובה מחייהם. אשם ה־1 קבע תנאים שימנעו עסקה, כי הוא יודע שגם חמאס יגיד עכשיו שציר פילדלפי מדיני ואסטרטגי בשבילו.
אפילו אם חמאס פתאום יסכים (וגם מצרים), גם אז לא תהיה עסקה. כי אשם ה־1 לא מוכן לקבל את סיום המלחמה אם זה לא מקבע את הישארותו בשלטון ומביא לביטול משפטו. זאת מטרתו האחת ואין בלתה. כל השאר שיישרף, ייהרג, יימק – לא חשוב מה, איפה ואיך. אם בא להם – שיתנחלו בעזה, גם אם התוצאה תהיה מלחמה אזורית, מלחמת עולם, גוג ומגוג. הכל, רק לא עסקה.
עכשיו, כשנתגלתה ערוות הנימוק המומצא והוכחה אי־חשיבותו של ציר פילדלפי, יש פלאן בי, עוד דרך טובה לשבש עסקה: מלחמת לבנון השלישית. ברור שאין שפל ורשעות או מעשה נבלה שהוא ומשפחתו לא ינקטו או יימנעו מעשותו כדי להגשים את מטרתו.
כוחות אופל מקומיים
נדמה שהממשלה נוקטת נוהל חניבעל גם לגבי אזרחים. עדיף שימותו ולא יהיו שבויים או חטופים. שלא יהיו נכס סחיטה בידי האויב. לגופות אפשר לחכות בלי סוף, כפי שיעידו משפחות גולדין ושאול. ואכן כך יקרה, לא משנה מה אמר לו הרב אלחנן דנינו, עסקה לא תהיה, והחטופים ימותו כולם. האם אשם ה־1 מרוצה? אולי. כי לשבש עסקה על גוויות זה לא כל כך נורא.
כי הרוגים בדו־צדדי (כך קוראים לזה בצבא), כולל ירי על חטופינו (היה לא מעט בשבת השחורה וגם אחרי), זה משהו שלא מקפיץ את הפיוזים לצבא, אם זה במסגרת הסטטיסטיקה של עד 25%.
כי מחצית מהעם סוגדת לנרקיסיסט מגלומן, והחצי השני מובס. מיואש; וכי לאשם ה־1 יש 63 כלומניקים (אולי עוד מעט 67) לצדו בכנסת. אחד מתקומם, אבל הוא לא ישרוד, כי אין שום בעיה להפקיר גם את משרד הביטחון.כי אשם ה־1 ממשיך לשמן ולשחד פוליטית את שותפיו, והם ממשיכים לבזוז את אוצר המדינה; וכי הוא לא מתעניין בקריסת הכלכלה ובהורדות דירוג בינלאומיות.
כי בני גנץ עדיין מייחל לחזור לממשלה "ולהשפיע", והחלול הזה הוא עדיין החלופה המובילה לאשם ה־1. כי יש אנשים שחושבים שנפתלי בנט (גם הוא הודיע שחמאס מורתע) הוא המועדף. וכן, הוא יעשה קואליציה עם הליכוד ועם הימין המלא־מלא. ראש הממשלה הבא צריך להיות רק מי שנלחם ללא פשרות נגד אשם ה־1: יאיר לפיד או אביגדור ליברמן. כי הנשיא ג'ו ביידן הוא ברווז צולע. לא שמים עליו חצי קצוץ. מחכים לדונלד טראמפ שאולי יבוא.
כי חמאס הפנים, במיוחד במבצע ארנון שבו חולצו ארבעה חטופים – שכאשר צה"ל משחרר חטופים, הוא הורג כל מה שבסביבתם, ולכן הורה לאנשיו: כאשר צה"ל מתקרב לחטופים, תהרגו אותם ותברחו; כי הכאב הלאומי על רצח ששת החטופים היה די צפוי ורק מעצים את תודעת התבוסה שלנו. חמאס חולל זוועות קשות יותר ב־7 באוקטובר; וכי לחץ צבאי לא מגמיש את יחיא סנוואר ורק הורג חטופים. וגם ביפרים ומכשירי קשר מתפוצצים לא ימנעו את המשך הכתישה של מנרה וקריית שמונה.
כי סיכולים ממוקדים, כולל של רמטכ"לים, לא מחלישים את האויב – אלא רק מגבירים את ההתקפות והפגיעה באזרחים בישראל. כי חמאס לא מתרשם מאשם ה־1 שמבטיח לגבות מהם מחירים כבדים. מה יכול להיות יותר כבד מ־40 אלף הרוגים ו־80 אלף פצועים שכבר נגרמו לפלסטינים?
כי אף אחד לא מגלה ליושבי ציון את האמת המרה: אי אפשר לנצח בשבע חזיתות. אפילו לא בשלוש, כאשר חצי מהאוכלוסייה לא מתגייסים. פשוט לא כוחות; כי לא היה רמטכ"ל כל כך כושל בתולדות המדינה, אבל אם אשם ה־1 יסלק אותו, הוא ימנה דמיקולו אמיתי כמו שעשו במשטרה. כי דודי אמסלם ימשיך לשאול – מה קרה? מי מת? ומירי רגב תכין גם את הטקס במלאת שנה לרצח ששת החטופים ואת כל הטקסים לזכר כל שאר הקורבנות על מזבח קדושת ציר פילדלפי.
כי יריב לוין, יואב קיש ושלמה קרעי. וגם טלי גוטליב. ויש עוד. כי איתמר בן גביר השמיד את המשטרה ובצלאל סמוטריץ' את האוצר.כי בתחרות על שיא העולם בהתקרנפות ובהיטרללות, גדעון סער עקף בדקה ה־90 את אסיר ציון לשעבר יולי אדלשטיין.
כי נתב"ג מפוצץ מישראלים מטיילים והמסעדות מלאות סועדים צוהלים; וכי בטלוויזיה מראים את תחרויות הבישול, "האח הגדול", המיליון הקטן, "רוקדים עם כוכבים" – וסופרים ימי מלחמה. כי תל אביב, ירושלים ובני ברק לא כל כך במלחמה הזאת. כי אל־על חוגגת רווחים מוטרפים וכך גם הבנקים.
כי כמעט כל התקשורת מתגייסת להסביר למה ציר פילדלפי הוא סלע קיומנו החדש. וכמעט כולם עושי דברם של הגנרלים, שלא מדברים ישירות עם הציבור; וכי כל הפרשנים המהוללים הסבירו לנו בעבר שחמאס מורתע ועכשיו שוב דברי אמת לא נשמעים (אי אפשר לנצח בלבנון) ולא מוצגים.
כי דובר צה"ל עוסק בעיקר בטיוח, ודוברים אחרים סתם משקרים. כי מצב הרוח הציבורי הוא בעד להיכנס ללבנון ולגמור את חיזבאללה, ושוכחים שפעמיים ניסינו, ב־1982 (עם מלכי ישראל הקודמים מנחם בגין, אריק שרון ורפול), וב־2006 (עם אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ) ולא בדיוק הצלחנו. מזמינים הרג של עוד מאות חיילים, ודבר לא ישתנה שם ללא אסדרה דיפלומטית.
כי הגדה המערבית היא מחוז מדמם של טרור נגד ישראלים ופוגרומים נגד פלסטינים. כי כל זמן שאשם ה־1 מולך, מטה החטופים מסוכסך, ההפגנות מפוצלות, ואין מרי אזרחי כפי שהובילו מהטמה גנדי (מהודו, לא שלנו) ומרטין לותר קינג האמריקאי.
כי צריך לחזור למתווה ביבי־ביידן מחודש מאי ולקבל את הדיל האמריקאי שמבטיח ניסיון לפתרון מרחיק לכת וראות והקמת חזית אנטי־איראנית – או לפחות החזרת החטופים כולם. אזי יגיעו שנתיים־שלוש של שקט יחסי כדי שנוכל לבנות מחדש את מדינתנו ועוצמתנו (יגיע גם תותח הלייזר הפלאי), ורק אז לסגור את החשבון.
כי כל מה שכותבים, משדרים ומקרינים על זוועותיה של השנה הזאת ועל כישלונותיה המחפירים של הממשלה דווקא מאז 7 באוקטובר, רק מעצים את כוחות האופל המקומיים.
וכי הפסדנו במלחמה הזאת כבר ביום הראשון.
גם הרשימה הזאת היא לא יותר מתרפיה אישית של פריקת זעם שלא תרשים אף אחד. זה ברור.
כל זמן שזה המצב ואלה תנאי הקיום, המפעל הציוני ממשיך להתקדם בוודאות להרס עצמי סופני.
