אני יכול לדמיין את התחושה כשהאדרנלין מציף את הגוף בשניות. אני מכיר אותה. הסירנה שתמיד מפתיעה, אף שכולם מייחלים לה; הריצה עם השרוכים הפתוחים לעבר המסוק המואר כאילו אמצע היום וכולם מחכים רק לך; והפצוע ששוכב עכשיו בשטח ומתחיל למנות את הדקות ב"שעת הזהב".
כל אחד עושה את מה שהוא אמור לעשות, והכל נערם לחבילה אחת שמתרוממת לאוויר באישור מגדל הפיקוח, שכאילו התעורר לחיים באמצע הלילה. המסוק מתגלגל כמה שניות, עולה לריחוף, ונעלם בחושך שכולו עומס קשר ותחושת שליחות. אלו הם חייהם של טייסות וטייסי מסוקי החילוץ, אני אחד מהם.
על שלט בקיר חדר המטה הכללי, שהמשפט שכתוב עליו מתחיל ב"תדע כל אם עברייה…", אין סמל טייסת, והאם יכולה להיות דרוזית או בדואית, נוצרייה או צ'רקסית. הנרטיב הזה מגיע בדרך כלל במסוק, עם חבורה של אנשים בגילים שונים שממריאים מבסיס האם ולעולם לא נוחתים בו חזרה, אלא בסוף המשימה. טסים בכל תנאי התאורה ומזג האוויר, והמגבלות החלות עליהם מדברות על זה בדיוק.
הטיסה במסוק החילוץ היא בדרך כלל לצורך הצלת חיים. הצוות מורכב מטייסות ומטייסים, ממכונאים מוטסים האמונים על תא המטען, מלוחמי יחידת החילוץ ומצוות רפואי כמובן. כולם נמצאים בכוננות אורגנית בטייסת או בגף, שהוא נקודת פריסה קדמית הקרובה לזירה רלוונטית, ובמקרה של עזה איננה נדרשת.
ההמראה אל חשיכת הים או אל מול יופיים של הגלים בשעות היום מסתיימת אחרי כמה דקות בכניסה לאזור העבודה, כך זה נקרא. לא אחת מסוקי החילוץ מלווים בארטילריה או על ידי כלי טיס אחרים המסייעים להם, מתצפתים על מסלולם או משמשים להם כממסר לאיכות הקשר.
הכניסה אל נקודת הפינוי מתבצעת לרוב בגובה נמוך, צמרות העצים בלבנון או גגות הבתים ההרוסים ברפיח, ובמהירות אטית באופן יחסי. הנחיתה סמוכה לכוחות מתמרנים בשטח או לתוך מגננים, שהם מגרשים מוקפים סוללות עפר המגינות על המסוקים בזמן השהייה על הקרקע. את נקודות הנחיתה אנחנו מכירים בשמות, יודעים בדיוק איזה כוח אחראי בגזרה ועם מי מדברים. חיי טייסי המסוקים דומים יותר לאלה של כוחות הקרקע שאליהם הם באים כדי לסייע.
העיניים עכשיו פקוחות לרווחה, והראש נע מצד לצד בקצב גבוה כדי לחפש איומים ולמצוא את נקודת הנחיתה. המכונאים בתא המטען מחפשים גם הם איומים, תוך הכנת הצוות לנגיעה בקרקע, פתיחת הדלתות, וקבלת האלונקות וההמראה.
כל התהליך המורכב הזה מתנקז לשניות בודדות על הקרקע, זמן שיא שאפילו יצרני המסוק לא תכננו. עבודת צוות מדויקת ותיאום הדוק מול הכוח המנחית הם חלק חשוב בהישגים הללו, ואלו הצילו קרוב ל־2,000 פצועים שהגיעו בשעת הזהב שלהם אל בית החולים וקיבלו בחזרה את חייהם.
גם כאשר הדלת נסגרת בתא המטען, המשימה לא הסתיימה. הדרך החוצה מסוכנת לא פחות, אך בהחלט נרשמת אנחת רווחה עם חציית הקו לשטחנו. עכשיו צריך להגיע כמה שיותר מהר למנחת בית החולים, שם ימתינו הצוותים הרפואיים לקליטת האלונקות לחדרי המיון והטראומה. הצוותים יערכו זיכוי מהיר ויעלו למסוק בחזרה לכוננות בטייסת או בכל מקום אחר. הזנקה אחת לא מעידה על אחרת.
השיא החשוב ביותר
הנחיתה על משטחים מאובקים ובמקומות צפופים וקטנים הייתה תמיד אתגר מקצועי עבור טייסי מסוקים. האימונים החוזרים ושמירת הכשירות לא מורידים מעליך טיפת "מוטרדות" מהנחיתות המאתגרות הללו, ולעתים באבק הכבד היום הופך לילה, וחשיכה אופפת את חלונות תא הטייס והמסוק כולו למשך כמה שניות טובות, עד שזה ממריא מתוך גוש האבק ובוקע בטיסה נמוכה מתוך ענן סמיך שאינו נגמר.
אחרי הנחיתה בחזרה בטייסת מכינים את המסוק למשימתו הבאה בתוך כמה דקות. שוטפים את הדם המכסה לרוב את תא המטען הרחב ומשלימים ציוד, שבחלקו מודבק על דפנות המסוק לטובת נגישות עבור הצוות הרפואי. תדלוק זריז – וכאילו לא היה דבר עד הסירנה הבאה, ושוב הכל מההתחלה.
במלחמת חרבות ברזל נשברו שיאים רבים, בין היתר בהטלת חימוש ודיוק, מזעור פגיעה אגבית ושמירה על בלתי מעורבים עד כמה שרק ניתן. אולם השיא החשוב ביותר הוא בחיי הפצועים שניצלו. באזורי הקרבות ובכל הגזרות היו אלו מסוקי החילוץ שהיו שם בשבילם, הגיחו מתוך החושך והאבק הסמיך, פתחו את דלתות תא המטען וקלטו בידיים מקצועיות את האלונקות. צוות רפואי לוחם ממיטב בתי החולים בארץ, לבוש סרבל, מתחיל בטיפול חירום מציל חיים שהשתבשו רק כמה דקות קודם לכן.
אלו הם טייסות וטייסי מסוקי החילוץ, המגיחים מתוך החושך וחוזרים אליו, לילה אחר לילה, באמצע היום ובכל מזג אוויר או ראות תוך כדי לחימה וירי מתמשך, בתוך מגנן צפוף ומאובק, כי זה מה שיש, ואין דרישות בהצלת חיי לוחמינו.
תאונות המתרחשות הן תמיד טרגיות, בייחוד בפעילות מבצעית למען חילוץ פצוע והצלת חיי אדם. אין סטטיסטיקה בעולם שתקהה את העובדה המרה הזו, אולם יש לציין כי אלפי הגיחות המבצעיות של מסוקי החילוץ, המטוסים והכלים האחרים במלחמה הנוכחית מרשימים גם בשרידותם ובכמות הנמוכה של התאונות באופן יחסי לשעות הטיסה. ושוב, מספיקה אחת על מנת להחשיך את ההצלחה והסטטיסטיקה שבצדה. לא תמיד לוחמינו שבים בשלום, ולבנו דואב עם המשפחות.
כל כך הרבה אנשים עמלים בהצלת חיי אדם, לרוב במחיר סיכון חייהם עצמם. זו תחושת שליחות מהולה באדרנלין וצורך לסייע בעת צרה, תוך הפגנת מיומנות גבוהה מאוד, והכל נדחס לכמה דקות של מציאות בלתי ידועה או מתוכננת.
כל כך הרבה אנשים לא מוכנים בישראל של שנת 2024 לסכן אפילו את חייהם הפוליטיים על מנת להציל חיי אדם, והפער הזה הוא כמו ענן אבק חשוך מכל מגנן צפוף שנקרא מדינת ישראל. טייסות המסוקים כמו מגשרות עליו בכל לילה בשביל אותו שלט בכניסה לחדר הישיבות במטכ"ל, כי תדע כל אם, ורצוי שכל אזרח, כל ילד השוקל לאן להתגייס, וגם אלו שעוד ישקלו בעזרת השם.
כי השלט הזה אומנם ותיק ואותיותיו בוהקות, אבל הוא הסיסמה וההמנון, התמצית והתפילה של כל טייסת מסוקים, כל צוות כוננות לחילוץ. חבורת אנשים מופלאים שתמיד יהיו שם בעת צרה, חבורה מרקעים שונים וגילים שונים, בעלי דעות וביקורות, מקצועות, רקעים ומוצאים שונים על מסוק עם סמל טיס ומספר זנב.
אולם מה שמחבר בין כולם הוא מה שלא כתוב על המסוק, גם לא על הטנק, הנגמ"ש או התותח. כי פשוט לא צריך לכתוב "ביחד ננצח" למי שזו שליחותו־משימתו.