בחלוף ארבע שנים מאז נחתמו הסכמי אברהם על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ונורמלו היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, לבחריין, למרוקו ולסודן, בתיווך ארה"ב, נשמעו השבוע לא מעט תגובות שמחה והתלהבות לצד ספקות, גינויים וביקורת חריפה. שכן, לצד תפיסתם כגורם מפתח המוביל את הקואליציה האנטי־איראנית והממתן את המתיחות האזורית, ההסכמים, חרף גילם הצעיר, כבר הוכיחו עצמם במצבי קיצון חמורים. הם הוכיחו בכך את חשיבותם הרבה בעיצוב מאזן הכוחות, אסטרטגיית ההרתעה וארכיטקטורת הביטחון במזרח התיכון.
קולות שונים מנגד טוענים כי לא רק שהסכמי הנורמליזציה הם פארסה וניסיון כושל להקים חזית רחבה שתבלום את התעצמות איראן והשפעתה האזורית, הם אינם הסכמי שלום דה־פקטו (דוגמת ההסכמים עם מצרים וירדן שנחתמו ב־1979 וב־1994, בהתאמה), אלא הסדרים עם מדינות ערב שאינן חולקות עבר היסטורי (מלחמה) וגבול טריטוריאלי משותף עם ישראל. לטענתם, מדובר בהסדרים המובילים, בתורם, להחמרת מרוץ החימוש והחרפת הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
ברוח זו, מומחים שונים אף מזהירים מפני פיתוח תלות של חברות ההסכם בארה"ב ובתמיכתה הצבאית (כגון, הבטחתה לספק לאיחוד האמירויות מטוסי קרב מדגם 35F, מל"טים ומערכות הגנה מתקדמות) וזאת בעיקר על רקע השינוי הצפוי במדיניותה כלפי המזרח התיכון וצמצום מחויבותה ומעורבותה הצבאית באזור. כך או אחרת, אין ספק כי מדובר בהסכמים עתירי משמעות והשלכות במיוחד, על רקע קיצוניות המשבר החמור המתחולל בימים אלה באזור. אלה השלכות גיאופוליטיות ואסטרטגיות מהותיות, המשפיעות על המרחב הביטחוני והמרחב הכלכלי וכן, על הדינמיקה ויחסי הכוחות בין המדינות והעמים באזור.
גידול בהיקף הסחר
ואכן, התבוננות מקרוב מראה כי כינון היחסים - בעיקר עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו (סודן שקעה מאז 2022 במלחמת אזרחים רצחנית) - הוביל להידוק היחסים הדיפלומטיים ולהרחבת הקשרים הביטחוניים, ההסכמים ושיתופי הפעולה הכלכליים, המסחריים והטכנולוגיים בין הצדדים. וזאת, חרף גינויה של ישראל ברחבי העולם והביקורת המושמעת כלפי שותפותיה מהעולם הערבי (איחוד האמירויות ובחריין הן היחידות שגינו את חמאס ומתקפתו על ישראל ב־7 באוקטובר). למרות הטענות הנוגעות לכישלון הרחבת הנורמליזציה עם מדינות נוספות, ובראשן סעודיה, אף מדינה לא נסוגה עד היום מהתחייבויותיה, והסכמי אברהם נותרו על כנם. כל זאת, למרות ואולי בשל התחזקות ממדי האיום האיראני והחרפת המתיחות הביטחונית באזור.
יתרה מכך, מסתבר כי החרפת העימות מול איראן והסלמת המלחמה ברצועת עזה מובילות להתחממות נוספת ביחסים כמו גם לגידול ניכר בהיקף הסחר בין השותפות להסכם. זאת, בין היתר, הודות לנתיב סחר יבשתי בין אירופה ואסיה שעובר בישראל ושנחשב לבטוח ולכדאי ביותר (כפי שמציינים מאיר בן שבת ודוד אהרונסון במאמר שפרסמו בשבוע שעבר ב"מקור ראשון").
בו־זמנית מנגד, התקרבותן של מדינות ערב לישראל – הנתפסת כ"סדין אדום" בעיני ההנהגה האיראנית – מובילה להגברת מאמציה של טהרן לחבל בחזית האנטי־איראנית שהוקמה נגדה. היינו, לסכל את שיתופי הפעולה בינן לבין ה"אויב הציוני", לפגוע בכל דרך בישראל ולגרום לבידודה האזורי. זאת, בין היתר, תוך חידוש וחיזוק יחסיה הדיפלומטיים והכלכליים של איראן עם מדינות מפתח במזרח התיכון דוגמת מצרים וטורקיה לצד נסיכויות המפרץ ובהן סעודיה ואיחוד האמירויות (שותפת הסחר המרכזית שלה, שהיקף היצוא אליה הגיע לשיא של 13 מיליארד דולר ב־2018).
להחזיק במקל בשני קצותיו
וכך, בעוד איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו "מחזיקות במקל בשני קצותיו", נוקטות גישה אמביוולנטית ומתמרנות בין שתי אויבות, שרים בכירים במדינות הללו אף הצהירו בפומבי על כוונתם לקדם שיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם ישראל. זאת מעבר למפגשים פומביים של נשיאים וראשי מדינות וביקורים הדדיים של אנשי עסקים ואנשי צבא ודת בכירים ולצד הקמת מסדרונות אוויריים, אזורי והסכמי סחר, קידום פעילויות תרבות, שותפויות עסקיות וכן, הסכמים צבאיים ואסטרטגיים. נוצרו פורומים בי/מולטילטרליים פורצי דרך כגון, "פסגת הנגב" ויוזמת N7 של המועצה האטלנטית, שנועדו להרחיב ולהעמיק את התהליך המדיני, האינטגרציה הכלכלית, ההבנות ושיתופי הפעולה הביטחוניים בין המדינות.
על פי ההערכות שפורסמו לאחרונה, מאז 2019 היקף הסחר בין חברות הסכמי אברהם בתחומים שונים (כגון תיירות, סייבר, תשתיות ופיננסים), הגיע לכ־10 מיליארד דולר. כל זאת בזמן שהיקף הסחר הבילטרלי בין ישראל ואיחוד האמירויות – שכולל בין השאר שיתופי פעולה בפרויקטים של חדשנות, אנרגיה ירוקה, מדע וטכנולוגיה, לרבות התפתחויות בתחום ה־AI וחקר החלל (כגון הקמת מרכז לבינה מלאכותית בטכניון בחיפה) – הגיע ל־283.5 מיליון דולר ב־2023.
זאת ועוד, על פי נתונים עדכניים שפרסם "המכון להסכמי אברהם לשלום", חל גידול משמעותי בהיקף הסחר הכולל בין ישראל וחברות ההסכם, בתקופה שבין יולי 2023 עד יולי 2024. לדוגמה, עלייה של 1,527% בסחר עם בחריין, שהגיע ל־17.9 מיליון דולר, ועלייה של 40% בסחר עם מרוקו, שהגיע ל־8.4 מיליון דולר. כל זאת, נוסף לגידול של 105% בהיקף הסחר עם מצרים, שהגיע בחודש יוני 2024 ל־76 מיליון דולר, וגידול של 22% בהיקף הסחר עם ירדן, שהגיע ל־51.5 מיליון.
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית כוללת, אין ספק כי הידוק היחסים בין חברות ההסכם וחיזוק ברית ההגנה האזורית לרבות שיתופי פעולה ביטחוניים ביניהן וכן, עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות – יצרה מומנט לחץ עצום על איראן. מבחינתה, מדובר באיום ביטחוני קיומי במיוחד בימים אלה, על רקע המתיחות הביטחונית שנוצרה בעקבות "מתקפת הביפרים" בלבנון. על רקע זה ובכלל, הזלזול של טהרן בהגבלות שהוטלו על תוכנית הגרעין שלה (כיום יש ברשותה אורניום המועשר לרמה של 60%), המשך פיתוח וקידום מערך המל"טים הקטלניים והטילים המתקדמים שלה (הנחשב לגדול ולמשוכלל ביותר במזרח התיכון) לצד תמיכה ומימון פעילות הטרור באמצעות "שלוחיה" הפועלים ברחבי האזור (דוגמת חמאס, חיזבאללה ומיליציות פרו־איראניות בעיראק, סוריה ולבנון) – מחייבים את מדינות הסכמי אברהם לנקוט צעדים דרסטיים נגדה.
בתוך כך, התגברות התוקפנות והטרור האיראני במרחב האווירי והימי (דוגמת הטרור החות'י במרחב הים האדום נגד כוח ימי סעודי ומצרי והשתלטות משמרות המהפכה האיראניים על מכליות נפט שבבעלות אמריקאית או ישראלית במפרץ עומאן) מגבירה את המוטיבציה ונותנת תוקף למחויבות הקולקטיבית של חברות ההסכם לביטחון המזרח התיכון. לא בכדי הצהיר הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי לאחרונה כי דווקא בתקופה רגישה זו "ישנה חשיבות גדולה לקשר ההדוק בין הצבאות". על פניו מסתמן כי לא זו בלבד שהמלחמה ברצועת עזה היא "רק" עוד שלב במאבקה של איראן לביסוס "ציר ההתנגדות" באזור, העימות של ישראל נגד איראן – במיוחד כעת, לאחר המתקפה האחרונה בלבנון – מהווה מבחן לחוסנם של הסכמי אברהם כמו גם לעוצמת היחסים בין מדינות הנורמליזציה.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי