המומחה הצבאי ג׳ון ספנסר הביע השבוע תמיהה בראיון ב־CNN על חלק מההתבטאויות לגבי ההתרחשויות האחרונות בלבנון. ״אנשים התבלבלו לגמרי לגבי מושגים בסיסיים כמו מיהם טרוריסטים, מי מגן על האזרחים שלו ומי משתמש בהם כמגינים אנושיים, מהם הגבולות האמיתיים של מדינות ריבוניות ומהי ׳התנגדות׳״, הוא אמר.
למי שעוקב אחרי המלחמה בתקשורת הזרה, ובמיוחד אחרי ההתפתחויות בלבנון, מסגור המלחמה הוא קצת בלתי נתפס. במשך חודשים ארוכים, ההתקפות היומיומיות של חיזבאללה על יישובים ישראליים כמעט שלא דווחו בכלי התקשורת הגדולים, כאילו שאינם קורים וכאילו שאין 100 אלף ישראלים עקורים. כשזה המצב, אין פלא שכשישראל מחליטה סוף־סוף למגר את התקיפות, היא נתפסת כצד התוקפן.
חסר תקדים: תביעה הוגשה נגד איראן, סוריה וצפון קוריאה בשל התמיכה במתקפת הטרור של חמאס
עם כל האיומים והאתגרים שיש לנו על הראש קשה שלא לשאול שוב - איפה לעזאזל ההסברה הישראלית? הרי מאז ה־7 באוקטובר, שאז הותקפנו בהפתעה ועוד היה תירוץ לחוסר המוכנות, כבר עברה שנה תמימה.
התשובה היא שלישראל יש הסברה, אבל היא ממשיכה להיות מינורית וקצת סודית. משרד החוץ אינו מנהל יותר את תקשורת החוץ, אלא מהווה רק חלק מהמערך שמנוהל תחת משרד ראש הממשלה. לא הוקצה לו תקציב מסודר והוא למעשה פועל לפי פרויקטים באמצעות תקציבים מזדמנים ב״קופסאות״, ובמטרה ממוקדת אחת - שתהיה לגיטימציה לפעולות הממשלה. בהתחשב בתקציב המצומצם שאיתו הוא פועל - כל עוד לא הכריחו את ישראל להפסיק להילחם אז כנראה משהו עובד, ואפשר אפילו לומר שהמערך מצליח.
אבל עם גישה כזו, אין מה להתפלא שאנחנו כל הזמן על הקשקש. אין אפילו ניסיון להפוך את המציאות התקשורתית שהפכה עוינת לישראל. המציאות הזו מסוכנת כי היא משפיעה על דעת הקהל, ומתוך כך גם על מדיניות של בנות ברית ועל שופטים בהאג. אז כן - לישראל יש לגיטימציה לפעול אבל רק בכוח מוגבל, כשברקע מתרבים האיומים מאיראן ושלוחותיה לצד האיומים המערביים לחרמות נשק, ולצווי מעצר בינלאומיים כנגד שר הביטחון וראש ממשלת ישראל.
ההתנהלות הממשלתית ממשיכה להישען רק על הצבא ולהזניח את הזירה התקשורתית ואת הזירה המשפטית, שהן לא פחות חשובות מהזירה הצבאית - אם רוצים להגיע לניצחון. שר המשפטים חזר לעסוק בקטטות חסרות תכלית עם הרשות השופטת, במקום למצוא דרך לשתף איתה פעולה כדי להגיע להישגים שישרתו את המדינה. הרי בדיוק כפי שדרום אפריקה הגישה תביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי, גם ישראל הייתה יכולה להגיש תביעה, הרבה יותר מוצדקת ומבוססת, נגד איראן.
כדי להגיע לשינויים אמיתיים נדרשים תשומת לב, תוכנית מקצועית ותקציבים. ההסברה מזמן הייתה צריכה להפוך לסעיף ביטחוני קריטי, כי הבריתות הבינלאומיות שלנו תלויות בה. אבל התקציבים הם נמוכים ומזדמנים, ולצדם - משרדי הממשלה המיותרים לא נסגרו כדי לפנות משאבים לנושאים דחופים יותר, גם שנה לתוך המלחמה. מדוע? מאכזב לראות את חוסר היעילות הממשלתי ואת חוסר היכולת לשנס מותניים ולהשתמש באופן הכי נכון במשאבים הישראליים.
מבחינתנו זה בלתי נתפס שלצד ההערכה למהלך המבריק של פיצוץ הביפרים מתקיים ויכוח בינלאומי ער לגבי חוקיותו, בעוד שמדובר באחד המהלכים הממוקדים ביותר כנגד מחבלים פעילים, עם נזק אזרחי מזערי. אבל זוהי תוצאה של נחיתות תקשורתית קשה. ישראל מתמודדת עם תוצאות של הזנחה ארוכת שנים בתחום ההסברה, בין היתר בשל החלשה תקציבית של משרד החוץ ופירוקו מחלק ניכר מסמכויותיו. גם עכשיו, שנה אחרי מתקפת חמאס, מדינת ישראל לא עשתה את קפיצת המדרגה הנדרשת כדי להגדיר את הזירה התקשורתית כחלק ממערך הביטחון הלאומי. רק כך נוכל לשנות את המצב.