גם אחרי ישורת מרשימה של הצלחות מבצעיות ומודיעיניות, המילה השגורה ביותר בפיהם של בכירי מערכת הביטחון אתמול הייתה ״צניעות״. שום דבר לא נגמר, זה בקושי התחיל, כל רגע יכול לקרות משהו לא צפוי, טיל שייפול במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, שישנה את האווירה והתחושה.
אחרי שאמרנו את זה חשוב להדגיש: מערכת הביטחון היא שדחפה להעברת מרכז הכובד לצפון. גם באותו יום חמישי בישיבת הקבינט ההיא, נתניהו העדיף לדחות. להעביר עוד זמן מיותר בעזה. אירוע הביפרים ומכשירי הקשר נתן לו את הדחיפה האחרונה להיעתר לעבור צפונה. מוטב מאוחר.
עם החזון הנכון: אחרי המלחמה נפריח את הצפון - ולא רק נשקם
היתרון של סינוואר עשוי להתהפך עליו, ועל ישראל לנצל זאת מיד
אירוע הביפרים ומכשירי הקשר, שמיוחס לישראל, לא היה יוזמה אלא נסיבות. אחריו הגיע חיסולו של אבראהים עקיל, יחד איתו נהרגו עוד 11 מבכירי כוח רדואן, וזו הייתה כבר אסטרטגיה של צה״ל. הצבא הוא זה שמכתיב עכשיו את הקצב ואת המדיניות, באישור הקבינט.
העובדה שכוח רדואן התייתם ממפקדיו הבכירים וגם מחלק מהזוטרים, מורידה מאוד את איום הפלישה של רדואן לצפון הארץ. זוהי המשימה הראשונה במעלה בדרך להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. להבטיח שלא יישנה אירוע 7 באוקטובר. בין הגבול לליטני אין היום כמעט כוחות רדואן. רוב התשתית הושמדה. כוח העילית של חיזבאללה קוצץ, נערף והוחלש. האיום הזה בדרך להסרה.
נותר האיום הרקטי והטילי. צה״ל וחיל האוויר משקיעים את האנרגיה באיום האסטרטגי: הטילים המדויקים, הטילים הכבדים, טילי הקרקע־אוויר המאיימים על העליונות האווירית שלנו. אין השחתת חימושים ואנרגיה על רקטות לטווח קצר. ביום שני ספג חיזבאללה את המתקפה העוצמתית ביותר שהנחית עליו חיל האוויר אי־פעם. יותר מ־2,000 מטרות הותקפו והושמדו. אלפי טילים ורקטות הושמדו. זוהי גריעת יכולת משמעותית של חיזבאללה, אבל זה עדיין רחוק מהמטרה הסופית. כן, צריך לחזור כאן לצניעות.
כמות המטוסים והחימושים שעלו ביום שני לאוויר והוטלו על הקרקע - חסרת תקדים. ראו את זה בלבנון, ראו את זה בכל המזרח התיכון. היכולת של חיזבאללה לפגוע במטרות אסטרטגיות בצורה מדויקת או לשגר טילים כבדים למטרות עומק, נפגעה פגיעה ממשית. זה רחוק מ־50% שעליהם דיבר ״גורם מדיני" נכבד מאוד שתדרך אתמול כמה מהכתבים, אבל זה חשוב. מדובר בתהליך שמזכיר קילוף בצל. השכבות הראשונות כבר קולפו. מתקרבים לליבה.
מה עכשיו? עכשיו צריך להמשיך לעלות במדרגות התגובה הכי מהר והכי חזק שאפשר, כדי להגיע לקתרזיס ולשיא בתוך ימים לא ארוכים ולחתור לסיום של המלחמה כולה - בצפון ובדרום.
הבעיה היא כמובן פוליטית. בממשלה יושבים לפחות שני מנהיגי מפלגה שמבחינתם המלחמה צריכה להסתיים רק כשנגיע לארם נהריים בצפון ולטריפולי (לוב) בדרום. הם חותרים ליישוב עזה ודרום לבנון בהתנחלויות. נתניהו תלוי בהם. הוא יודע שיש לו עכשיו הזדמנות פז לצאת מהמלחמה הזו עם הישגים ממשיים, לתקן משהו מחורבן 7 באוקטובר, להחזיר את החטופות והחטופים, להשיב את ההרתעה לקדמותה (ואף יותר מזה) ולהוכיח שאין טבעת אש שמסוגלת להשמיד את ישראל.
בצה״ל מקווים שראש הממשלה יבין את גודל השעה. המטוטלת נוטה כעת לכיווננו. האקזיט יכול להיות משכנע, אסטרטגי וחשוב. החמצתו יכולה להוביל למלחמת התשה מתמשכת, רצופת אסונות ותקלות, שסופה מי ישורנו. הרי היינו בסרט הזה אחרי מלחמת לבנון הראשונה ושום דבר טוב לא יצא לנו ממנו. אז למה לא ללמוד מההיסטוריה?