כשהתחילה המלחמה, בוטלו לי בבת אחת, ובלי כל הודעה מוקדמת, כל הסדנאות וכל ההרצאות. ל"מעריב" כמובן המשכתי לכתוב, אבל גם תוכנית הרדיו שלי נכנסה לסוג של הדממה. בחודש הראשון זה היה בסדר, גם כך ישבנו בדירה ההיא במזרח ראשון, אני ובתי, וכל שעשיתי היה להזמין עוד ועוד מוצרי יצירה ומשחקים ולדמות לה גן לשלושה שבועות שלמים. מתישהו הגנים חזרו חלקית, אבל העבודה לא. ועם צבעי גואש, נצנצים, בריסטולים ומדבקות של סתיו לא משלמים על שכירות, מים וחשמל. הרגשתי שאני מתחילה להיכנס ללחץ כלכלי. יש אנשים שמאבדים את זה כשמגיעה מנה של לחץ אל שולחנם, אני בדיוק ההפך, לחץ עושה לי טוב, מפעיל אותי, מקים אותי מהספה הארורה וגורם לי לקריאטיביות. תשאלו את מאור, עורך הטור הזה, שמקבל את קובץ הוורד הזה שנייה לפני הדד־ליין ובכל פעם מאיים עליי מחדש בהשעיה.

חיפשתי כל מיני כיוונים להתפרנס בהם. בקורונה, לדוגמה, עשיתי סדנאות בזום, האמת היא שהייתה היענות יפה, ועם המענקים שקיבלתי (והחזרתי ושוב קיבלתי ושוב החזרתי) הסתדרתי יפה מאוד, מה גם שהייתי נשואה אז, והיה סוג של עוגן (אף שגם לטיטאניק היה עוגן). זהו, סיימתי עם הסוגריים ובדיחות הקרש. במלחמה הזאת גם קיימתי זומים, אבל התנדבותיים לחלוטין, לא יכולתי לבקש כסף מעם כל כך כאוב ומדמם. למעלה מזה, שבוע אחרי 7 באוקטובר כתבתי בדף הפייסבוק שלי שבשמונה בערב אני מקיימת סדנה חינמית בת שלוש שעות. נכנסו מעל 600 אנשים מכל הארץ, סיימנו את הזום הזה רק ב־1 בלילה, ובכיה של תושבת קיבוץ חבולה עוד חוזר אליי לפעמים.

לבסוף, חודשיים אחרי תחילת המלחמה, עלה לי רעיון. פעם טלפנה אליי אישה אצילית ויפה בשם פאני. בימים שבהם גרתי ביפו היא הייתה הספרית שלי, ותיקי קוראיי ב"מעריב" אולי יזכרו שקראו עליה טור או שניים שכתבתי. יש לה מספרה שקיימת כבר מעל 50 שנה ברח' עזה ביפו. יש שם עדיין מייבשי השיער האלו של פעם עם הרולים, התקרות הגבוהות, המרצפות המצוירות ועל הקירות תשבחות מכל מיני עיתונים שכבר אין ותמונות של נשים וגברים שגם הם כבר אינם.

אבל פאני, בת למעלה מ־80, עדיין עובדת.

לפני כמה שנים טלפנה אליי וביקשה במבטא בולגרי כבד: “מרסל, אולי תכתבי את סיפור המספרה? זה לא רק הסיפור שלי, זה הסיפור של יפו כולה!".

קצת התחמקתי אז, הייתי בין הרבה פרויקטים, בהריון עם גפן וחקרתי קצת, להיות סופרת צללים זה לא משהו שחשבתי שאוהב. אבל את פאני אהבתי מאוד, וגם זכרתי לה חסד נעורים על הפֶנים שעשתה לי כשלא היה הרבה בכיס ובסוף, כשהכנסתי יד לתיק, אמרה “בפעם הבאה, מרסל, הידיים שלי רטובות".

“אני אכתוב לך את זה, פאני", אמרתי לה, “אבל לא עכשיו, תני לי עוד קצת זמן".

“אין בעיה", אמרה, “תשמרי על הבריאות, מרסל, שלום", וניתקה.

פאני אישה יפה, באמת, דמיינו ליידי, עצמות לחיים גבוהות, עיניים גדולות וחיוך מושלם. היא גם מתלבשת בסולידיות כזו ודיבורה רך וחכם.

במלחמה טלפנתי אליה: “פאני, כמו שאת בטח מבינה...", התחלתי להגיד.

“בואי אליי, חיכיתי לך!", אמרה. וקבענו ליום המחרת.

ב־14:10 בדיוק דפקתי על דלתה באחד הבניינים היפים והחדשים בחולון, התחבקנו ארוכות ונכנסתי אל ביתה. מעוצב בטוב טעם כזה, לא עמוס, מדויק ונקי.

“מרסל, תראי", אמרה לי בהחלטיות, “אם נעבוד יחד, על הספר כמובן, תצטרכי לדייק, אני חזרתי במיוחד מהעבודה בזמן כדי שנתחיל". הבטתי בה ולא הבנתי, רק כשהצביעה על השעון הגדול במטבח וראיתי שאיחרתי בעשר דקות הבנתי והובכתי. “את צודקת", אמרתי, “לא יקרה יותר".

עזבו שזה קרה עוד פעמיים מאז, אבל הפלתי הכל על המנטליות הצפון־אפריקאית שלי, והיא הבינה. האמת היא שכל המשפחה שלי דייקנים, אבל הקרבתי אותם על מזבח השקר, הם יבינו.

פתחתי את המחשב הנייד שלי והנחתי אותו על השולחן. “מה את עושה?", שאלה, “בואי למטבח". התיישבתי על הבר במטבח שלה, בתוך רגע הגישה אל השולחן מרק כתום עם ג'ינג'ר. אין פה שמץ גוזמה ספרותית, הוא הכי טעים שאכלתי בחיי. אחר כך שלושה סוגי פשטידות בולגריות, פלפלים שקלתה והמתיקה ודג לבן מאוד שיצא מהתנור. התפוצצתי.

“איך נעבוד ככה, פאני?", שאלתי, “את לא נורמלית".

היא כבר עמדה ליד מכונת הקפה. “אביא תותים וקפה, ונתחיל, אל תדאגי".

כך ישבנו, שני בקרים בשבוע, מהשעה עשר ועד השעה שבה הייתי צריכה ללכת ולאסוף את גפן מהגן, התעדכנו בחדשות, נכנסנו כמה פעמים לממ"ד בביתה, שבו יש תמונה שלה ושל אהוב לבה שנאסף אל אבותיו, ושבנו אל הכתיבה. היא סיפרה ואני כתבתי, סיפרה לי על הכסף שחסכה אמה כדי לשלוח אותה ללמוד קוסמטיקה בפריז, על סיפור האהבה הגדול עם בעלה הקונדיטור, על המכתבים הקטנים שכתב לה, על מי שהגיעו מהתפוצות ליפו אי־אז, על החכם ההוא, אברהם בכר, שהיה גם המוהל של יפו, גם המחתן, גם הדיין וגם המגרש. על אשתו, שהתלוותה אליו לחופות, בידיה מצילות כאלו, והיא שרה בלדינו, מפייטת ורוקדת.

בין בום לבום, בין מסוק למסוק, כשהארץ בחוץ רועמת, מתפוררת וכואבת, אספה אותי פאני ויחד חיכינו על מסילת הרכבת המדומיינת של יפו בשנות ה־50, ה־60 וה־70 במדינה הזאת, שלא ידעה אז קִדמה ולא ידעה רווחה, אבל ידעה אחדות ואהבת אדם.

כשסיימנו את כתיבת הספר, עבודה שלקחה לי הרבה זמן, אבל נהניתי ממנה כל כך - מי ידע שלהיכנס לחייו של אדם ולכתוב אותם, ולא לברוא מדמיונך, יכול להיות מרתק לא פחות? - פאני הרגישה לא טוב והתאשפזה קצת בבית החולים. לא אפחיד אתכם, כי יש עוד זמן לסוף הטור. היום היא איתנה והכל בסדר. בזמן הזה, התנהלתי מול בתה, ריבי, אהובת לבה של פאני, והיא קראה את הספר ועמדה איתי על דקויות, אמרה לי שזו הייתה משאלת הלב של אמה, ולאמא כזו מגיע הכל. הסכמתי גם לערוך את הספר לשונית, ולא גביתי על כך כל תוספת, החזר קטן על הפֶנים שהיו פעם.

מאז, החלטתי שזה מה שאני עושה. נכון, הסדנאות וההרצאות חזרו ועליהן התווספו עוד כל מיני פרויקטים, אבל מאז ערכתי וליוויתי עוד שלושה סופרים - את חלקם אתם מכירים היטב, ובחגים הקרובים ספריהם ייצאו אל החנויות, ועוד שניים שכתבו ספרי חיים כאלו, שיתגלגלו במשפחותיהם. זו לא עבודה קלה ולא תמיד היא מתגמלת (אלא אם התעוררתי רודפת בצע), אבל הבריחה הזאת לעולמו של אדם אחר מיטיבה איתי ואיתו. בסוף, בבית הדפוס, כשהם מקבלים לידיהם את עותק השמש ושולחים לי תמונה שבה הם נראים אוחזים בספר ועיניהם נוצצות, עולה בי גאווה גדולה ותחושת סיפוק שאין שנייה לה.

בבית, מתחת לשמיכה, מחבקת אותי הקנאה היוקדת.