נולה בת היומיים שכבה באחת האמבטיות המרופדות מאחורי מחיצת הזכוכית במחלקת יילודים. הביאו אותה פעם אחת לחלון כדי שאראה שהכל בסדר. לא הבנתי בתינוקות, אבל האישה שעמדה לידי וחיכתה לתורה, אמרה "מזל טוב" וכמה שהיא "ברורה". לא מיד הבנתי מה זה ברורה.
כמה דקות לאחר מכן נכנס רופא ומישש את בתי מכף רגל ועד ראש. הוא התעכב באזור הבטן, לחץ מימין, לחץ משמאל, משהו לא הסתדר לו. הוא אמר משהו לאחות, שחיברה אינפוזיה לראשה של אנולה. זה קרה מהר ובאופן מפתיע, ואף אחד לא טרח ליידע אותי למה הכניסו מחט לראשה של בתי. זה היה מראה לא נעים במיוחד, ומוחי הורה לי להתעלף. נשענתי על הזכוכית.
דודתי, אחות אבי, שהייתה מנהלת מחלקת הרנטגן של בילינסון, שעמדה לצדי, זיהתה כנראה את פיק הברכיים שלי. היא הסבירה לי כמה זה שום דבר. בעת שמישש מצא הרופא כליה אחת במקומה; השנייה נעלמה. או שאנולה נולדה עם כליה אחת, או שהיא הלכה לאיבוד בחלל הבטן. את החומר הניגודי לצילום רנטגן מכניסים לתינוקות דרך הראש. הנושא היה בתי הבכורה, אוגוסט 1982, אבי נפטר שנה קודם לכן. הכליה הנעלמת ותחושת הבחילה העזה שלי.
יש אנשים שלעולם לא נבין אותם. דודתי למשל. אותו רגע בדיוק, בואו נקרא לו דרמטי, היה הרגע שבו בחרה להטיח בי אשמה מחופשת לסיפור מעשה, משהו בדבר העובדה שהיא ואחותה הצעירה ממנה, ראו עצמן ניזוקות כספית בענייני ירושה. לא רק שלא היה לי מושג קלוש על מה היא מתלוננת, היו מבוגרים אחראים ממני במדרגות ההיררכיה. אבל היא הייתה נסערת, זה התירוץ היחיד שעלה בדעתי להסביר את נימוסי בית החולים הקלוקלים שלה, והיא לא יכלה להתאפק. היא סיפרה על המאפייה שנמכרה, הבניין שנבנה במקומה, הדירות שקיבלו והכעס על שלא קיבלו מספיק. שנתיים קודם לכן חזרנו מאמריקה לתוך מחלתו הסופנית של אבי. אם מישהו שדד אותן באיומי בגט, זה לא היה בהשתתפותי. הקשבתי עד שהתפוצצתי מכעס.
"סליחה", אמרתי והסרתי את ידה שהייתה על כתפי, "עכשיו?! זה הרגע למאבק ירושה? הילדה שוכבת עם אינפוזיה בראש כי הכליה שלה חסרה. מה לא בסדר איתך?".
דודתי חשבה שאת הזמן שאנו ממתינים בו לתוצאות אפשר לנצל לנושא חשוב. הבהרתי לה שלא. "אם זה מה שמטריד אותך עכשיו, לכי לעניינייך. אסתדר לבד". שקפי הרנטגן ממילא יגיעו לשולחן האור שלה.
עד סוף היום נמצאה הכליה; מסובבת בתוך האגן. כליה אקטופית קוראים לזה. וכך זה התחיל. מאז לא ראיתי את דודתי 42 שנה. גם לא את דודתי השנייה. אפילו לא במקרה ברחוב.
אחיותיו של אבי לא השתתפו בלוויה של אמי. העובדה שזה היה צפוי לא הפכה את המציאות העגומה לפחות ברוטלית. גם אחרי 25 שנות נתק, חרמות ונידויים מצפה אדם נורמלי שדודותיו, בשר מבשרו, יתגברו על עצמן, יקשרו חוסם עורקים לרעל הזורם בדמן, אחת מהן הרי רופאה, יוציאו צו 8 לאנושיותן ויבואו לחלוק כבוד אחרון לאשת אחיהן.
מצד שני, אולי היה יותר טוב כך. מדובר בנשים שעלו על משעול הקרב לפני שגופתו של אבי התקררה והחרימו אותנו בעוצמה ובשנאה שהיו גורמות לטולסטוי לנסח מחדש את משפט הפתיחה של "אנה קרנינה". בהשוואה למציאות, המשפט חלש מדי.
כאשר חזר אבי לשכונת בורוכוב אחרי שירות בבריגדה היהודית, בצבא הבריטי, בפלמ"ח ובפלי"ם, הוא רצה להיות מהנדס. היו לו ידיים טובות, ומוחו קדח מפטנטים. הוא רצה ללמוד. אבל לסבא משה היו תוכניות אחרות. הוא רצה את אבי איתו במאפייה, שיעזור לו לעלות על דרך המלך. אבי קיווה לעזור כמה שנים ולהתפנות ללימודים. סבא אמר לו שחייבים לעזור לאחיות ללמוד, ארכיטקטורה ורפואה. אבי שתק ונכנס לעבודה. הוא נשאר במאפייה עד 1977. השנה שבה מכר את השם והמוניטין לקיבוץ עינת. הייתי שם כאשר עלה הדחפור על המאפייה, הצריפים והפרדס. עליתי על גג סמוך וצילמתי. שנה או שנתיים לאחר מכן אבי חלה. מי שרצה לדעת, הבין כי לא יחלים.
זה היה הזמן לחלק את עור הדוב. המילה האחרונה הייתה של סבא. הוא קבע שלבנותיו מגיעות דירות בעסקה עם הקבלן. לא מגיע להן חלק מהמאפייה, מכיוון שאבי וסבי היו בני המשפחה היחידים שעבדו בה. היא לא הייתה נכס משפחתי. האדמה הייתה נכס כזה, וסבא חילק אותה בין כולם. את המוניטין של מאפיית מיברג בנה אבי.
מלחמת יום כיפור שברה אותו מורלית, שזה נושא לסיפור אחר, וחדוות היצירה נטשה אותו. סבא פרש, ואבא עשה עצמו מתכנן מאפייה חדשה במקום אחר. כנראה שהיה כבר חולה. הוא שכר קרוון בנמל הישן של תל אביב, ישב בו וכתב את סיפור חייו. הוא דאג שהחלוקה שסבא הכתיב תעלה על הכתב. את המסמכים ניסח בעלה עורך הדין של הרופאה. כולם חתמו עליהם, ועורך הדין אישר אותם. סכר הטרוניות נפרץ אחרי מותו של אבי. אני מנחש שדודותיי השתתפו בלוויה שלו. קשה להעלות על הדעת שלא. הן לא רצו בנו שום חלק. חוץ מכסף. אף אחת מהן, אגב, לא הייתה חסרת בית שגרה בקופסת קרטון מתחת לגשר.
אנחנו משפחת מאפייה אבל לא במובן של הקוזה נוסטרה. אף שלפעמים אני מרגיש כמו מייקל קורליאונה, עם נרי, אגם וסירה, ופרדו המתוק שאומר שלוש פעמים מרי הקדושה. כל עוד אמי חיה היא עצרה אותי. אחרי שמתה, זה הפסיק לעניין אותי. לא הגיע לה מה שגיסותיה עשו לה. כמה שלא הגיע לה. כשסבא משה, אביהן, נכנס להוספיס והוא בן 90 פלוס, הן השאירו לאמי לשלם את שכר הדירה וכל הוצאותיו. זה היה הימור; הן היטיבו לנחש שאמי תיקח עליה את המטלה. לא בגלל חוב מוסרי שחבה לאבי, אלא בגלל המבנה הנפשי שלה. לא הכעיס אותה לשלם את כלכלתו של סבא משה; היא סירבה להאמין שבנותיו לא חשבו שזה תפקידן.
בשיחות איתו, התרשמתי שסבא התעייף מהדם הרע במשפחתו. היה לו חלק גדול באופן שבו הניח לבנותיו להשתולל. הן היו מקצועניות מצליחות, ואבי נשאר אופה בגלל נאמנותו לסבא. אף שהיה קשה עורף בשגרה, קובלנת בנותיו התישה אותו. היא התיישבה על אבלו על בנו.
סבא עשה תנועת ביטול לאה בידו, ואמר לאמי: "מרים, תני להן. אין לי כוח". ולא היה לו. מי מפעיל חרמות ונידויים על אב ישיש. ואם הקייס היה כה מובהק, צודק וחד־משמעי, מדוע לא הובא בפני ערכאות משפטיות? בהתחלה עוד נתלינו בתקווה. פה הזמנו לברית, שם לבר מצווה. תחנת זברה אינה עונה.
אינני יכול להוציא בפוטושופ את האחיות מאירועים משפחתיים. מהחגים אצל סבתא חנה שהתחילו בפטפוט לא מחייב במרפסת עם הרשת נגד היתושים, שהייתה מוקפת במטע של עצי פרי שנאנחו מהעומס ותחתיהם מצע של שזיפי סנטה רוזה מפוצצים ועסיסם ניגר.
לסבתא חנה היו אצבעות ירוקות, וכל דבר ששתלה, מעצי פרי, דרך אפונה ריחנית ועד שיחי פיטנגו, לבלב ושגשג כמו באקלים טרופי. זה היה הרבה לפני ששכונת בורוכוב הפכה שיכון לזוגות צעירים. נוביק הזקן עם הזקן הלבן, ששכל את בנו במלחמת העצמאות, התגורר עדיין בצריף סמוך למאפייה. אקליפטוס ענק הצל על בית המרקחת של ממלוק.
שומר הראש של בן־גוריון גר ממול ולפעמים היה מגיע הביתה עם מכונית השרד של הזקן. סבתא מכרה לחם לשכנים, לא בחשק רב, מארון הרוח במרפסת הקדמית. לא בחשק, משום ששכנים מצפים להנחה או לוקחים בהקפה, וסבתא הייתה אישה קשה ממשפחת יזרעאלי מהעמק. הסתפקתי בייחוס שהשאיר לנו אבי. הפרחח עם העיניים הכחולות, חסר המנוחה, הצבר כל כך, שנסע בעמידה על אופנוע נורטון והכניס את השכנים לפאניקה.
ביתם של סבתא וסבא ניצב מעברה השני של דרך העפר שעברה בין הבניינים המפוזרים של המאפייה, ונגמרה בפרדס. אלה היו שנות הקסם. לפני שישראל ויתרה על ייחודה. קשה להאמין שלסלון הקטן נכנסו כל כך הרבה אנשים בערב החג. אנחנו, האחיות, החתנים וילדיהם, יונה ושמחה. יונה הייתה אחותה של סבתא. הם היו זוג ערירי שהוריש לנכדים 1/16 ממכולת בגבעתיים.
לסבא היה תמיד בקבוק 777 בהישג יד, ובכל ארוחת צהריים, גם בימי חול, הוא היה מוזג לסבתא ולו לכוסיות קטנות, שאותן היו מקישים ואוכלים את העוף, הגיבץ' והקומפוט שסבתא הכינה עם סוכרזית בגלל הסוכרת. היו לה פסוריאזיס ושלבקת חוגרת, ותמיד השתאיתי מיכולתה לחיות בכאב מתמיד ועדיין לחלק אהבה גדולה. טעמו של אבא השתבח, ובערב החג היה מביא בקבוק ג'וני ווקר אדום, שלאגר ענק בישראל של שנות ה־60, וביחד היו כולם מייבשים את הבקבוק.
את חלות החג היו אופים לפנות בוקר בתנור לבנים אדומות, שהיה כמו סדק עמוק בגובה חצי מטר שהיו מחממים עם מבער שעבד על סולר. התנור נשאר חם כמעט יממה אחרי שגמרו לאפות בו, וכל קונספט הבישול של סבתא היה מושתת על השימוש בתנור החם עדיין. משטחי הברזל שכיסו את רצפת המאפייה כדי שהעגלות ינועו בקלות, היו חלקים כמו זירת החלקה על קרח.
סבתא הזדרזה בהליכתה הנמרצת מהמטבח בבית לתנור, וכמה שסבא היה צועק אחריה "חנה, לא לרוץ!" הוא דיבר לקיר. היא הייתה מכוסה בסימנים כחולים מהנפילות הרבות בדרך לתנור. היא שלטה במרדה הארוך שעליו הכניסה את הסירים לירכתי התנור. כדי לא לבכות על המקלדת, לא אעניש את עצמי בשחזור ותיאור טעמו של החמין שהיה יוצא מהתנור במאפייה. אבל אי אפשר היה להיגמל מהעוף ומתפוחי האדמה שסבתא הייתה מחלקת מהסיר החבוט בערבי חג.
היא הייתה תופסת חתיכת עוף בכף למטה ואגודל מלמעלה וחילקה לכולם. את המלפפונים החמוצים שלה אי אפשר היה לחקות. את סלט החצילים לימדה את נעמי להכין, מתכון לא היה לה, וגם את עיקרי הקוגל השאירה לנו.
כולם חסרים לי, אבל כולם מתים. דודותיי מתות עבורי. פעם אחת רציתי לדעת מה עלה בגורל כולם וחיפשתי בגוגל. הבכורה מהרנטגן ובעלה הלכו לעולמם. את השנייה לא מצאתי. אהבתי אותן בילדותי, ועצוב לי להיות חלק ממשפחה כה דיספונקציונלית בגרסתה הרחבה. לאחת היה צחוק מצלצל והיא העריצה את אבי כמו כל הנשים שהתקשו להסיר ממנו את עיניהן. בשפמו השחור, הפרצוף החזק והמבנה האתלטי. הוא היה גבר שמח ובדחן כפייתי, וצערו של הזולת הדיח אותו לניסיונות נואשים להרים את המורל. כגורלם של חתנים, הם נעו מפּוֹצים לעושי רושם בידענותם.
חוץ מאבי ומאמי, אנשים פשוטים, כולם היו משכילים. אנשים משכילים מתקשים לעתים לחסוך מאחרים הפצה סיטונאית מתגרה של השכלתם. אופים אינם אנשים שנרשמים בתודעה הקיבוצית. עד שהוקמו מאפיות הבוטיק, הייתה אפייה בארץ כה אלמנטרית, שקשה היה לזכור שהיא קיימת. בתחומו, היה אבי איש רב־פעלים, ממציא טעמים ולחמים ומי שהמציא מכונה להכנת חלות. המכונה נדחתה על ידי הקולגות, משום שהשימוש בה היה מביא לפיטורים המוניים של קולעי החלות.
את דודתי השנייה, בת הזקונים, אהב אבי מכולם, והוא היה מופקד מטעם אביו על הרחקת מחזרים לא תקניים. זה היה תפקיד כפוי טובה שהביא לחיכוכים, אבל הוכיח את עצמו. דודתי הייתה אישה יפה במיוחד, אם כי טובלת בדיכאון טבעי שהיום ניתן היה לתקן בכדור אחד ביום. בדיעבד, וממה שהצלחתי ללקט כילד מהמושב האחורי בדרך הביתה מהשיחות של הוריי, תמיד עמדה במשפחה שלולית קרושה של קנאה.
אינני יודע מה היה טיבה, וכעת זה כבר לא חשוב. מה שחשוב זה שכילד, הפיחה בי ארוחת החג אצל סבתא תקווה אמיתית שתהיה שנה טובה. זה לא שהייתי אופטימי חלילה. אבל בהיותי מוקף בחום ובביטחון הקיומי שרק משפחות יכולות להעניק, חשבתי שגם אם יהיה רע, יהיה טוב. הוריי נתנו לי שם שמקשה על הטייתו לשם חיבה, החלטה שהתגלתה כנכונה ונבואית ברבות השנים, אבל סבתא חנה לא ויתרה על רונ'לה. דודה אחת קראה לי רון־רון. הדודה השנייה לא קראה לי כלל. בחגים שהיו אינני מצליח לזכור משהו שאמרה שהיה בו ערך סגולי. היא אכלה כציפור ויכול להיות שהייתה חלשה מכדי לדבר.
מסורת משפחתית כערבי חג משנה צורה עם השנים החולפות. השורות מידלדלות. ענייני השעה משתלטים על העליצות הטבעית. הכללי מעכל את הפרטי. במקרה שלי, הגמילה אפילו לא הייתה תהליך. קודם היה הצבא ופרצה מלחמת יום הכיפורים. שום דבר אחריה לא חזר למה שהיה. עשרה ימים אחרי השחרור היינו באמריקה.
אינני יודע מה קרה בשנים שבהן לא הייתי. האם נפרמו התפרים. האם נערכו על שולחן החג ניתוחים ללא הרדמה. האם נאמרו דברים שאי אפשר היה לקחת בחזרה. כאשר חזרתי אחרי חמש שנים, היה הנושא נדל"ן. כאשר משפחות מתחילות לעסוק בנדל"ן בערב חג, הריח החרוך הוא ריחו של הסוף. הריח הזה עומד באפי עד היום. אני רחוק מכדי לראות מודעות אבל. לא שזה חשוב. כמשפחה אנחנו מתים כבר 25 שנה.
לפני כמה שנים העליתי בשיחה עם ילדיי את דודותיי, לא זוכר למה. על פניהם המשתוממות ראיתי שאין להם מושג על מה אני מדבר. התחלתי להסביר, אבל זה היה כה עצוב שירדתי מזה.