אם הבנתי נכון, הסקוטים מאחלים לקראת שנה חדשה משהו כמו “שימשיך לעלות עשן מארובתך", כלומר שתמיד הבית ייהנה מיושביו ויהיו אמצעים לחימומו. במבטא גאלי זה נשמע חמוד. בגרמנית האיחול הנפוץ לרגל שנה חדשה הוא “שיהיה מעבר חלק", ובקוריאה מאחלים פשוט “הרבה ברכות" לקראת בואה. על הסינים נהוג לספר שהם מברכים במילים: “שתהיה לך שנה משעממת", אבל כמה סינים ששאלתי מכחישים את הטענה. אולי זו תולדה של תרבות ההפוך על הפוך: אם “שתחיו בזמנים מעניינים" הוא קללה בסינית, ההפך, כלומר הברכה, הוא זמנים משמימים. מי כמונו יודעות ויודעים עד כמה שנה מעניינת יכולה להיות עינוי מתמשך.

אצלנו, שוב, אם אינני מפספסת, את מקום מילות האיחול “שנה טובה ומתוקה", מחליפות מילות גירוש של השנה שעכשיו מסיימת את תפקידה. תסתלקי, שנה ארורה. עשית מספיק נזק. מי שישמע כמה אנחנו היינו נחמדות ונחמדים אליה. כמו אותם אלו ששואלים איפה אלוהים נמצא מאז 7 באוקטובר. אני דווקא חושבת ששאלה לא פחות חשובה היא איפה היו בני האדם מאז 7 באוקטובר, וגם לפני. בפרט אלו שהיו צריכים למלא את תפקידם כדי שלא נעבור את התופת הזה.

ולמרות זאת, הנה שנה חדשה בפתח. יש לה הרבה ציפיות מאיתנו. 

מכל הדברים שקשורים לראש השנה, הכי מעוררות בי געגועים הן ה"שנות טובות". פעם ירושלים הייתה מלאה בדוכנים שלהן. ליד טליתא קומי, בכיכר ציון, בתוך חנויות כמו קרביץ.

חברתי אורה פיקל צברי, מנהלת מוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי בירושלים, אומרת שאם יש משהו שיכול לרומם את מצב הרוח בימים העצובים האלה, הוא ה"שנות טובות". בנדיבותה, פתחה בפניי את אוצרות התערוכה שמציגה אותן רגע לפני שנפתחה. פיקל צברי החליטה להעלות אותה ביום שפירקה את התערוכה של אדריכל השימור משה שפירא, “מאחורי הקווים - יומן מלחמה". הקריקטורות שיצר הן תגובה לאקטואליה ומתיחת ביקורת על צביעותם של כלי התקשורת בעולם ביחסם לישראל, תוך התעלמות מהזוועות שמבצע חמאס, הן ביחסו לישראלים והן בשימוש ציני באוכלוסייה האזרחית בעזה.

שפירא הוא אביו של ענר שפירא ז"ל, שנהרג בקרב גבורה ב־7 באוקטובר. היום שבו ננעלה תערוכתו, הוא היום השחור שבו נודע על רצח ששת בנות ובני הערובה שלנו: אורי דנינו, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי, כרמל גת והירש גולדברג־פולין, חברו הטוב של ענר. 

“שנות טובות" כבר הפכו לצירוף שגם טהרני השפה יכולים לחבק. אין בכך משום רמז לכך שאני חושדת באקדמיה ללשון העברית בטהרנות, למרות הצעתה לכנותם “כרטיסי ברכה". עובדה: המילה “אקדמיה" אינה מילה עברית. חוץ מזה, הצירוף “כרטיסי ברכה" כללי מדי לטעמי. שנות טובות הן העניין ואין תענוג גדול מהן. כמה שיותר נצנצים ודמויות של ילדים עם פרופורציות גוף משונות, כך יותר שמח.

פעם היה מנהג של קבע בעיתונות: יציאה לשטח במטרה לפגוש את מוכרי גלויות השנות טובות בדוכנים ברחבי הערים. הדואר עבד שעות נוספות, ואפילו מונה מפקח ברכות מטעם הצבי ישראל, שתפקידו היה לנטר את הברכות ודרש זריזות, דייקנות וארגון מופתי. במרכז המיון של הדואר הוכרז על מצב כוננות עליונה עוד לפני שהחלו הסליחות ומונה מפקח שנות טובות. תיבות הדואר רוקנו שבע־שמונה פעמים ביום, ובתל אביב נספרו בערב חג אחד בשנות ה־60 כ־3.5 מיליון שנות טובות שנשלחו רק בתוך הארץ, ועוד כ־359 אלף לחו"ל. זה נתון יפה במיוחד לאור העובדה שבארץ חיו באותם ימים פחות מ־2.7 מיליון יהודים וגם הוכחה לכך שפעם ידענו לברך בהמונינו. וכל זה בלי סמיילי או העתק־הדבק.

שנות טובות שימשו לאורך הדורות כערוצי תקשורת פופולריים ששיקפו ועיצבו את השינויים בחברה היהודית המודרנית והישראלית. המנהג החל כנראה בקהילות אשכנז דוברות הגרמנית במאה ה־14. במאה ה־19 החל המנהג להתפשט לקהילות מזרח אירופה ולקהילות הספרדיות באירופה ובמזרח. על כרטיסי ברכה שהודפסו בירושלים בשלהי המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20, מונצחת ההיסטוריה.

בתוך ההיסטוריה הכללית ישנם גם הסיפורים האישיים: אלתר אונגר נהג מדי שנה להגיע לדפוס מונזון ברחוב אור החיים 3 שמול מבנה המוזיאון ולהזמין כרטיס ברכה לרשימת הנדיבים שלו. בראש השנה 1936 הוא לא הספיק. פורעים ערבים פרצו לביתו ברובע היהודי בצפת וירו בשלושת ילדיו שישנו על מחצלת בחדר. הוא עצמו נהרג מחומר נפץ שהושלך לבית. אשתו, שרצתה גם היא להגן על ילדיה, נפצעה.

להבדיל, חלק מהכרטיסים נשלחו כבקשת תרומה מהנדבנים בתפוצות ושימשו לאחר מכן קישוט לסוכה. אחרים מעוטרים באיורי המקומות הקדושים כמו הר הבית, הכותל המערבי, הר ציון, מערת המכפלה, קבר רחל ועוד. המטרה הייתה לעורר את רגשותיהם של הנדבנים בתפוצות לקשיי הקיום של היהודים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל במקומם.

האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים הביאה גל שנות טובות עם סמלים צבאיים, אבל מלחמת יום כיפור הפכה את הסגנון לאישי יותר. בד בבד, הטלפונים התחילו להחליף את הדואר ככלי תקשורת עיקרי, וכך ירד הביקוש לשנות טובות, שהמשיכו להימכר בעיקר בשם הנוסטלגיה.

לאורך השנים הופיעו על השנות טובות ברכות כמו “חיים ושלום, פרנסה, שמחה וישועה", לצד קריאה לתרומה לבית החולים ביקור חולים או לתלמוד תורה מאה שערים, וכמובן פסוקים מהתנ"ך. האיורים חשובים לא פחות מהטקסטים עצמם: דמויות מרכזיות מהתנועה הציונית כמו הרצל ונורדאו, עבודות חקלאיות ואפילו פסל החירות. יהודים שהיגרו לאמריקה רצו להראות דרך הברכות את הגעתם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ושיגרו שנות טובות שעליהן התנוססו ערי נמל וסמלים נוספים של החיים החדשים.

משונה ככל שזה נשמע לי היום, הציונות הייתה רק זרם קטן באירופה של אותם ימים. הרוב היגרו למערב אירופה, ארצות הברית או אוסטרליה ומקומות נוספים. העובדה שאנחנו כאן ויש לנו מדינה היא נס גלוי, אז נא לשמור עליו. לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.