אני אוהב לקחת את הבנות שלי בבקרים לגן. בכאוס המטורף של היום, מלחמה בדרום, בצפון, חטופים וסיפורים קורעי לב מדי שעה, יש כמה רגעים שבהם העולם נראה אחר. שפיות קטנה ויחסית.

אנחנו יודעים שמעגל ההפצצות יגיע שוב לאזור המרכז, ואז ניכנס למצב אחר: אין ממ"ד, לאן בורחים? כמה רחוק המקלט העירוני? מה עושים כשאין מסגרות ואיך נרגיע את הקטנות? אבל כרגע, כל שעה של שקט היא זהב וצריך לחבק אותה, להתענג עליה. בינתיים, בזמן שחלף מאז האזעקה האחרונה, הצעדה הקבועה לגן היא יקום חלופי ובשבילי מהווה ניקוי ראש מוחלט.

בזמן שנתניהו במטוס: חברי הקואליציה מתנגדים להפסקת-האש
בצפון זועמים על הדיווח להפסקת אש: "הממשלה הזו אחראית ל-7 באוקטובר הבא"

כל מי שיש לו ילדים מכיר את הבקרים בדרך למסגרות, שנעים בין כיף לסיוט. כיף כי מבלים זמן איכות עם המשפחה, וסיוט - כי זה בקלות יכול להתפתח לתרחיש אימה של זעקות, מרד ומרורים.

הבנות שלי קמות בחמש וחצי ומיד מתחיל מאבק של רצונות. אני מנסה לעמוד בזמנים שהגננת קבעה, והן רוצות לעשות מה שהן רוצות לעשות. לתוך זה נכנסים צרכים שגרתיים קטנים ופשוטים: להלביש, לצחצח שיניים ולהכין אותן ליום בגן. משימה קלה לכאורה, הלכה למעשה מורכבת עד כדי התשה. ממש שחמט של רצונות. איך לעזאזל מרימים, מאכילים, מסדרים תיק, ובדרך גונבים עוד דקת שינה יקרה, נקודת הזן המתוקה ביותר של הבוקר. לנמנם בזמן ההמולה. גם מרענן וגם נותן תחושה שניצחת את המערכת. 

יש אינסוף טכניקות לצלוח את המטלות שבסוף הופכות בעיקר לאלתור ומשחק של שליטה אישית בעצבים. צריך למתן את הקטטות המוקדמות בין שתיהן, לפייס ובזמן הזה להכין תיק ואוכל, כדי להיות מוכן למסע הגדול, שהוא די קטן בפועל. בכל זאת, גבעתיים. הכל במרחק הליכה של כמה דקות, בעיטור קקי של כלבים וזבל מעשה ידיהם של תושבים שלא אכפת להם מהזולת. פיכס. 

אלו הם ימי הגן הראשונים, רק התחילה השנה. הגדולה בטרום חובה והיא מרגישה כמו בעלת הבית. הולכת כמעט על אוטומט לחברים הישנים ולגננות האהובות. מכירה את כולם ודי נהנית מכל הסיפור. אני משקשק מכיתה א' וממה שצפוי בשנה הבאה, אבל במציאות שלנו מי יודע מתי ואם תיפתח בכלל שנת הלימודים הבאה. נקווה. 

המסע איתה עובר חלק ב־99% מהמקרים. ועדיין, יש פנצ'רים. לדוגמה: יום אחד החליטה שהיא רוצה לרכוב לגן על קורקינט. פתאום זה נפל עליי בלי שום הכנה מקודמת. מסיבות של בטיחות ולו"ז לא נעתרתי לבקשה. בתגובה היא החלה בשביתת מחאה ארוכה שלא הייתה מביישת שום גורם הסתדרותי. מיכאלה התיישבה על מפתן הדלת וסירבה לזוז. איחרנו בגדול. אחרי תחנונים של דקות ארוכות, שוחד שרק גדל מדי רגע והבטחות עתידיות למתן של סוכר עתידי, על שלל צורותיו, היא נעתרה. יצאתי לוזר. בנוסף, כשהגענו ננזפתי על ידי הגננת. כך התחיל אותו היום: בלי קורקינט, בלי כבוד עצמי, אך עם שפה נגוסה מרוב עצבים עצמיים. 

עם הקטנה זה סיפור אחר. אלו השבועות הראשונים שלה בגן עירוני. הילדה הבטוחה והחייכנית פתאום נכנסה למשברים. בכל פעם שהגענו לגן היא פרצה בבכי קורע לב וקראה בקולי קולות שהיא רוצה אותנו והביתה. עם כל התובנות שזו ההתחלה שלה בגן וראשיתו של תהליך, הלב נקרע וקשה לעמוד מול תכולת עיניים שצועקת "רק אבא". האמת, זה קצת הרים לי את האגו שאני אולי אבא טוב ולכן היא רוצה בקרבתי. אחר כך נוכחתי לראות שאותו דבר התרחש כשאמה ליוותה אותה לגן. במקרים כאלו תקרא "רק אמא". 

הגן בשבוע הראשון מציג להורה המלווה מראה ייחודי: עשרות ילדים בוכים שתופסים באופן נואש הורים שבורי לב, שגם הם בוכים לנוכח הפרידה הזמנית. אחרי שנפרדנו מאמי, הגוזל שלי, והשארנו אותה במסגרת החדשה, היא החליטה על מנגנון הגנה משלה. סימנה אזור מסוים בגן, קראה לו ה"חדר שלי" וסירבה לצאת ממנו או להתיר לילדים אחרים להיכנס אליו. עלה בי חשש קל שנידרש לשלם ארנונה. למזלנו, בחלוף זמן מה אשליית החדר התפוגגה, והיא לאט־לאט השתלבה עם שאר הילדים בפעילות.

היום כבר ראינו פחות ילדים בוכים, והיא נכנסה באופן קל יחסית לגן. אומנם היא התלוננה בדרך על הצורך הקבוע ללכת לגן ודרשה פעילויות אחרות שכוללות בילוי איתנו ומנה גדולה של סוכר, אבל נכון לעכשיו נרשם שלום קר שהולך ומתחמם בינה לבין המסגרת החדשה. אני מניח שבשבוע הבא, עם התרחבות מתקפת הטילים, נישלח לבתים לימים ארוכים, ובסיום הקרבות שוב נתחיל את ההסתגלות והשגרה החדשה, ואז מי יודע מה מצפה לנו בגזרה.