על הדשא עומדת קבוצה של חברים - בקבוקי בירה בידי אחדים, כוסות של וויסקי בידי אחרים. מדי פעם הם מלכסנים מבט לעבר המנגלים שעומדים בקצה רחבת הבטון: מחצאי החביות המלאים בגחלים עולה עשן ומיתמר אל נתחי בשר גדולים, מושחלים על שיפודים. מדי פעם נוספים למעגל חברים חדשים, מתקבלים בחיבוקים.

פה ושם מתעייף מישהו ומתיישב על הדשא, כלב רץ בנביחה אל דמות לא נודעת בעלטה, ילד מושך בכנף בגדה של אמו, כנראה כבר עייף. נערה מתקבלת בקריאות: “לא להאמין - איך גדלת!". ברקע מוזיקה, מיינסטרים - אריק איינשטיין, ביטלס, כוורת - שירים שכולם מכירים ויכולים לפזם בדרך לשירותים למשל, או סתם אחרי כמה בירות כשמתחשק לשיר בלי סיבה.

“נמלה עוברת אך המנגינה נשארת", אני מהמהם בדרך אל הבר, לשים קצת קרח בוויסקי ולכסות בסודה. “קוקטייל דה פאפא", כינתה את הוויסקי המהול בתו של אחד בשם ווינסטון, אולי השיכור המפורסם בעולם אחרי נח.  שניהם הצילו את העולם - אחד בכוח האמונה באל ותיבה מעץ, השני בזכות האמונה בבני עמו: “לאנגלים היה לב של אריה", אמר, “אני רק הענקתי להם את השאגה".

אחד במעשייה מיתולוגית, המתכתבת עם סיפורי עמי קדם אחרים, השני בהיסטוריה בת זמננו. הראשון הוא יציר הדמיון או האמונה, השני העניק לנו השראה: ראשית, בהקדימו לראות את האויב כפי שהוא - בניגוד לבני דורו שרצו רק שלום עכשיו, אבל לא פחות חשוב, גם בנכונותו להכיר בהפסד זמני, בהצלה ההרואית של מה ומי שאפשר מדנקרק ורק אז לתכנן את השלב הבא. הוא ידע לעמוד לבדו מול פני הרוע, אבל במקביל הבין שלא רק ששום אדם אינו אי, אלא גם אומה (אפילו היא שוכנת באי), ושאי אפשר לנצח בלי בת ברית חזקה, גם אם נאלצים לעתים לקבל כמה תכתיבים.

את כל זה עשה אדם שנזקק לדרינק כדי לצאת בבוקר מהמיטה והמשיך בצריכה מוגזמת של אלכוהול לאורך היום, מנהג שהניב שלל אמרות שפר. מהמענה הוולגרי (אך השנון!) למי שנזפה בו על שכרותו: “בבוקר אני אהיה פיכח, בעוד את תישארי מכוערת", דרך “אני משתכר מבירה אחת, בדרך כלל השלישית", ועד כאלה ל"מבינים", כמו: “מרטיני יבש הוא לשתות ג'ין מהבקבוק בעודך מביט לכיוון איטליה" (לא כל הציטוטים מדויקים מילולית, הם תורגמו כדי לשקף את רוח הדברים).

אפרופו איטליה, רבים טעו לחשוב שהם צ'רצ'יל. מעטים היו - כמו שאמר המדינאי הפרוסי ביסמארק, 50 שנים קודם לכן, על האיטלקים: “תיאבון כה גדול ושיניים כה קטנות". למה הם לא היו צ'רצ'יל? ככל הנראה כי הם לא ניחנו באומץ שהיה לאיש. “הכלב השחור שלי", כינה את הדיכאון שממנו סבל. הציטוט הזה מוכיח שרק מי שמכיר בחולשותיו ומחבק אותן, יוכל להפגין גם אומץ לב.

אני מביט על הקירות: תמונה של צ'רצ'יל אין פה, אבל של כל ענקי המוזיקה, דווקא כן: הנה ג'ימי הנדריקס והנה ג'ים מוריסון, הנה לאונרד כהן והנה ג'ון לנון, פוסטר של להקת תמוז, טינה טרנר, פרדי מרקורי, אריק איינשטיין. אני קורא לבת ה־19, שיצאה לחופשה מהצבא והתחשק לה להדרים עם אבא, ועורך לה חידון. את אריק איינשטיין היא זיהתה, גם את פרדי מרקורי וג'ון לנון. הנדריקס, מסתבר, לא התיישן יפה.

בחזרה אל הרחבה שעליה ניצבים שולחנות קק"ל, שעליהם מסודרים סלטים (במלרע). הבשר מתחיל לזרום, ובתור עומדת קבוצת נערים: חלקם איבדו אבא, אמא, אח או אחות. כולם איבדו חברים. הם שבו לקיבוץ - רובם בלי ההורים (שעברו עם האחים הקטנים יותר ליישוב הזמני בחצרים). הם חלק מ־200 חברים שכבר חזרו, בערך אלף פחות משהיו בו עד לפני שנה. רובם עוד ישוב, הקהילה חזקה. 

חלק מהפנים מוכרות לי ממפגשים קודמים, אחרים מזכירים לי את שמם (בכל זאת המפגשים שלנו טובעים באלכוהול). רעמי פיצוצים נשמעים: “זה בסדר, זה שלנו", מרגיעים את האורחים מהמרכז. כל זה נראה נורמלי, עד שנזכרים שכמעט בכל יום השבוע התקיימה פה הלוויה. המתים (שנקברו בקבורה זמנית) שבו לקיבוצם. עכשיו מחכים לשובם של כל החיים, אבל יודעים שזה ייקח שנים.

מוצאי שבת על הדשא שמול הפאב: בצד מנגל מעשן, ביד בקבוקי בירה. אנשים עומדים, צוחקים, שמחים זה עם זה. רק מי שבילו במחיצתם כבר כמה ערבים כאלה, יכולים להבחין בעווית של כאב עולה בקצה חיוכם, כשהם נזכרים. הם מוכרחים לזכור כדי להירפא, אבל מה עושים כשהזיכרון הפך לאויב מר כל כך? אין לי תשובה עבורם, ספק אם למישהו יש.

מוצאי שבת על הדשא בקיבוץ בארי, כמעט שנה אחרי: הכל נראה לרגע כל כך נורמלי - וזה שובר את הלב ומעורר תקווה בעת ובעונה אחת. אולי אין לנו צ'רצ'יל, אבל יש לנו וויסקי.