ברי סחרוף ואהוד בנאי עולים לבמה הריקה. רק הם והגיטרות. זו שעת חצות. השעה שבה, על פי הקבלה, גוברת מידת הרחמים בעולם. ובהתאמה, השניים מקדישים את "בואי הביתה" לכל החטופים שלנו. שיבואו כבר הביתה. בקרב אלפי הצופים מתגנבת צמרמורת. היא לא הראשונה וגם לא האחרונה בערב הזה. בפזמון, כשהשניים זועקים: “ואולי, היה זה רק חלום!", קשה שלא לחשוב על 7 באוקטובר. ועל כל הסיוט שאנו שרויים בו כבר שנה. השיר מסתיים, ואהוד פונה לקהל. הוא שוב מדבר על החטופים, ומייחל שייצאו כבר לאור, לחיים חדשים. ציטוט שלקוח, כמו שכל צופה מבין מיד, מתוך “יוצא לאור" שלו, שמיד מתנגן. השביל הזה מתחיל כאן, ואיתו שוב הצמרמורת הזאת.

מדהים איך מילים שנכתבו לפני עשורים יכולות להישמע כל כך רלוונטיות. וזה משהו שמשקף את כל שמונה השעות הרצופות של מוזיקה חיה, שבוצעה במסגרת “בלוז כנעני", פסטיבל חדש שהגה ורקם אהוד בנאי, והתקיים בשבוע שעבר בח'אן השיירות בנגב. השתתפו: איה זהבי פייגלין, ארז לב ארי, כנסיית השכל, קורין אלאל וערן צור, ברי סחרוף ואהוד בנאי עצמו.

הפסקת אש? אזעקות בעכו, דיווחים על תקיפה ישראלית בלבנון
בזמן שנתניהו במטוס: חברי הקואליציה מתנגדים להפסקת האש

לפני שאשוב לצמרמורות, כמה מילים על הפסטיבל עצמו. זו הייתה חוויה נהדרת ומנחמת. כל ההופעות היו מעולות, חלוקת הזמנים בין האומנים הייתה נכונה, המעברים מהירים וחלקים. ומעל הכל שרתה איזו רוח של התרגשות מיוחדת, מעצם קיום האירוע דווקא בזמן הזה. לא הפסקתי להביט בקהל (שבאופן משמח כלל לא מעט דתיים. וגם צעירים), והאנשים נראו לי דלוקים, ולא רק הודות לזר קוצים ריחני. הערה עקרונית יחידה לסדר: בליין־אפ של הפסטיבל הבא, שיתקיים במהרה בימינו, צריך גם כמה אומנים יותר צעירים. ואולי גם פחות צפויים. עדיין, זו הייתה אבן פינה מרהיבה למשהו שהלוואי ויהפוך למפעל.

וכאמור, “המצב" הטעין כל ריס וציפורן, וכל שערה בבשר נעמדה שוב ושוב מהתרגשות. עצם העובדה שמדובר בפסטיבל מוזיקה בנגב, על כל ההקשרים הלא פשוטים, ושמעלינו חופה של כוכבים, אבל גם מטוסי חיל האוויר החגים בגובה נמוך בדרכם למי יודע לאן; ושבין ההופעות בחרו להשמיע שירים שחלקם בערבית, החלטה אמיצה במיוחד; ושהטלפונים של כל האנשים בקהל לא הפסיקו לפלוט עדכוני חדשות - כל אלה עיצבו מראש מצב רגשי טעון.

ואז הגיעו השירים. אלה שכמאמר להקת אלג'יר, דומה שניבאו את עצמם. הנה כמה דוגמאות שרשמתי לעצמי, היו עוד רבות. כנסיית השכל שרים את “שום דבר לא יפגע בי", שכתב ארז שטרק והולחן עשור אחרי מותו באסון המסוקים. מי חלם אז שכל כך הרבה שירים ויומנים של חיילים יהפכו בבת אחת לשירי זיכרון.

קורין אלאל האהובה שרה “רוצה לחיות ולא למות", והקרב האישי שלה מתערבב בלאומי. ואז מגיע - “כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" שתמיד רלוונטי, לעזאזל. ו"כל יבשה היא ספינה שטובעת, כשחופרים מקלטים". וכשהיא מגיעה ל"תעשייה האבירית", מטוסינו שוב חולפים ממעל. ב"אין לי ארץ אחרת" קורין נותרת לבד על הבמה, והח'אן הופך לים של דמעות.

ברי סחרוף הגדול עולה אחריה, והמילים מוסיפות לגעת. “רק מלחמה אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה (הביתה, הביתה)". וכמובן, “הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה. אני זה המלכודת, שבוי בלא תקווה".

אחריו מעפיל לבמה אדריכל הפסטיבל, ארכיבישוף הניצחון, אהוד בנאי. וגם המילים הישנות שלו צורבות בבשר. “מאז שעזבת, הכל השתנה פה", הוא כתב פעם לרבנו מאיר אריאל. אבל זה נכון לכל מי שהלך מאיתנו בשנה האחרונה. והיו רבים מדי. אפילו השאגה הישנה והטובה של “זמנך עבר, עבר, עבר!" גורמת לי לרגע לחלחלה.

אבל אז, בסביבות שתיים בלילה, כאקורד סיום מושלם, הוא מעלה לבמה את ג'ורג' סמעאן, המוזיקאי הערבי הנפלא מגוש חלב. “אנחנו 45 שנה חברים", ג'ורג' אומר על אהוד. “ואם אנחנו הצלחנו, כולם יכולים". השניים ממהרים לשיר יחד את “ניצוץ האהבה", בעברית ובערבית, והלב שקפא - הפשיר.

על הסכין

כל האומנים בפסטיבל "בלוז כנעני" היו כאמור נהדרים. אבל מופע אחד בלט מעל כולם - זה של ברי סחרוף ולהקתו. ואני מוסיף במכוון את הלהקה, כי מדובר באוסף של פנומנים, שמייצרים יחד מופע סופר־מהודק. כזה שמתחבר ישירות גם ללב וגם לרגליים. לכל האנשים הרבים שמתים על ברי אבל לא פקדו מופע שלו כבר שנים, כי "מה כבר חדש?" - אתם מפסידים.

סדרה סקנדינבית חדשה תמיד יוצרת אצלי ציפיות, בייחוד כשהיא מצולמת בטבע המושלם. אבל “אי המיליארדרים" הנורווגית (נטפליקס) היא אכזבה. הסדרה עוסקת במאבק בין שתי משפחות על השליטה בחברת הסלמון הגדולה בעולם, ומציעה גרסה חיוורת מאוד ל"יורשים" ודומותיה. חיכיתי לאורך כמה פרקים לדרמה, היא נתקעה כנראה בשוודיה.

גם “הזוג המושלם" בנטפליקס היא סדרה מבאסת, בעיקר כי התחושה לכל אורכה היא שמדובר במוצר מהונדס לחלוטין. באמצע מסיבה של משפחה עשירה בבית פוטוגני נמצאת גופה, וכולם חשודים. מכאן, הכל מתפתח באופן אותנטי בערך כמו הפרצוף המנותח של ניקול קידמן. נקודת אור: המשחק החינני של ליב שרייבר (“ריי דונובן"), שגונב את ההצגה.