הלכתי כמו תמיד על הכדור הקטן. הוא נראה לי הקל ביותר, כזה שאצליח להרים בקלות ולזרוק בלי שייפול לתעלה, כמו שקרה שוב ושוב. הבעיה היא שאף אחד לא אמר לי שדווקא בבאולינג הכדורים הקטנים הם הכבדים ביותר. ואף שהם גם המדויקים ביותר, כדי להצליח במשחק עדיף להתחיל איפשהו באמצע. לא בקל מדי, כדי שיהיה לך משהו לצפות לו, ולא בכבד מדי, רק כדי ששום דבר לא יגרום לך להתייאש מהדרך. טיפ חכם שנפש אנושית ממוצעת לא תצליח לעולם ליישם. 

“כדי להצליח להפיל את כל הפינים את צריכה טכניקה", ניסה להסביר לי מישהו מאחד המסלולים הסמוכים, כשראה אותי מתוסכלת. “את צריכה לכוון קדימה", הוא אמר. “כמו בחיים". לא לזרוק חזק מדי, לא חלש מדי, לא להסיר את העיניים מהמטרה ולקחת לפני הזריקה כמה נשימות. “המפתח הוא ריכוז", הוסיף. 

"היה יכול להיות פה טבח גדול": הורים זועמים לאחר ששב"חים נעצרו בבית ספר ברמלה
הלבנונים לא מצליחים לפנות את הגופות מההריסות: היעד שישראל פירקה הלילה

לא הבנתי מה הכוונה ב"כמו בחיים". הייתי רק ילדה, והחיים עצמם נראו לי כדבר הכי מסובך שיש, בלי קשר לבאולינג.  ובכל זאת, ניסיתי להיצמד להוראות. למרות משקל גופי הקטן, אף שהייתי ילדה “שלד" שהיו צריכים לקשור לכיסא כדי שתסיים לאכול מהצלחת (איפה התכונה הזאת היום באמת לעזאזל?), הפלתי חצי מהפינים. רק אחרי כמה ניסיונות זה עבד. הרגשתי שניצחתי את החיים, ואפילו עודדו אותי מהיציע, מה שהפתיע אותי עוד יותר. אז אומנם לא הייתי מלכת הבאולינג של חולון בגיל 14, אבל זה היה אחד המקומות הראשונים שבהם הצלחתי לתקשר עם אנשים זרים, עם אנשים בכלל, ובמיוחד עם אנשים בני גילי. 

אחד הרגעים המפחידים שחוויתי כילדה ביסודי היה ההפסקות המאורגנות בבית הספר, שבהן המורה הייתה מחליטה שכולנו משחקים ביחד בחצר. משחקי “יש לנו תיש" ועוד משחקים שהיו פופולריים בשנות ה־80 היו הסיוט הגדול של חיי. כל משחק שבו צריך להסתדר בזוג או שלישייה, או משחק שמישהו צריך לבחור בך, היה מכניס אותי לחרדה עצומה שאשאר לבד, אחרונה, ולא אדע מה לעשות עם עצמי. 

החלופה הגרועה לא פחות הייתה שאני חס וחלילה אצטרך לבחור מישהו, ומה אם הוא לא ירצה? באולינג היה המשחק שבו הרגשתי נוח. זו רק את, לבד, עם הכדור והנקודות, והתחרותיות שלך מול עצמך. אם תכניסי להם ואם לא, את תמיד יכולה למשוך את הזמן על המסלול ולא לדבר עם אף אחד.

לא מזמן הזמינו אותי שוב לבאולינג, אחרי שנים שלא שיחקתי. זו הייתה הזמנה מוזרה. התירוץ לבילוי הסמי־מיושן הזה היה ש“זה יהיה מקום טוב לעשות היכרות עם כולם, בלי המתח שיש במסעדה או בבית של מישהו". באותה נקודה נפל לי האסימון שהמשחק הכל כך אמריקאי הזה, שתמיד עושה חשק לג'ינס משופשף, לערימת צ'יפס מטוגן ולצפייה חוזרת בסרט “ביג ליבובסקי", הוא אחד הדברים הטובים שנכנסו לתרבות הבילוי של חיינו בשנות ה־90. לא סתם באולינג נהיה שם קוד ליום גיבוש, או לאירוע שצריך להעביר עם הרבה אנשים שיש ביניהם מבוכה או עסק לא פתור. 

באולינג הוא אחד הפתרונות הטובים יותר לדייטים ראשונים, למפגש בין משפחות, לערבי קונספט עם חברים רחוקים שבהם אף פעם לא יודעים לאן ללכת. אפשר להימנע מקשר עין, להימנע משיחות מעיקות מדי, מריבים על פוליטיקה ועל המצב, ובעיקר, זו דרך נהדרת להוציא את העצבים על כדור ולעורר את יצר התחרות, אבל בקטע טוב. בסוף אי אפשר באמת לריב עם מישהו כשנועלים את הנעליים המגוחכות האלה. 

אז יכול להיות שמה שאנחנו צריכים בארץ במקום ריבים בסיטואציה של מלחמה בלתי נגמרת, הוא טורניר באולינג ענק. עם מסלול חובבים ומסלול מקצוענים. תחרותי? כן. יצרי? בוודאי. זה לא יהיה קל, ואני מניחה שנמשיך לא לדבר באותה שפה, שנתעצבן על המתחרים שלנו ונוציא את זה על הכדור, ואולי גם מתישהו נפרוש מהמשחק בכעס. אבל זה כנראה יהיה המקום היחידי בארץ הזאת שבו נבין משהו על עצמנו. אם נצליח להוריד לרגע את המבט מלוח התוצאות ונביט על הרצפה, יהיה קל להבין שכולנו בסופו של דבר תקועים באותן הנעליים, ולפחות נמצא דבר אחד משותף לצחוק עליו: כולם חושבים שהן מכוערות.