הימים ימי מלחמה קשים, ובכותרות מככב מבצע "חיצי הצפון". ובכל זאת, אני מבקשת להפנות זרקור למה שגם בימים נטולי מלחמה ספק אם יזכה לתשומת לב וקשב ציבורי. המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע הוא אחד מהמוסדות הרפואיים המצוינים בישראל. אלפי פצועים מהמלחמה טופלו ומטופלים שם במסירות מאז 7 באוקטובר. רבים מלוחמינו ונפגעי הטבח חבים לצוותים הרפואיים שם את חייהם. לא כקלישאה. אמת לאמיתה.
על כן התקיים החודש באמפי ביישוב עומר אירוע הצדעה חגיגי לבית החולים. הצדעה לצוותים הרפואיים ולפצועים שבהם טיפלו במלחמת חרבות ברזל. מאות השתתפו באירוע השנתי של עמותת ידידי סורוקה. לוחמי צה"ל, שוטרים שנפצעו וטופלו בבית החולים, וכמובן גם חברי הנהלת סורוקה והנהלת קופת חולים כללית, ראש עיריית באר שבע וראש מועצת עומר ועובדי המקום.
גויסו שם תרומות למערך מציל החיים בבית החולים ולהקמת חדרי ניתוח וצנתור ממוגנים בעלות של כ־30 מיליון שקל. אפילו המדינה, שמתפקדת ככלל לאט מדי ולא יעיל, אישרה ושמה כסף.
פרופ' שלומי קדוש, מנהל בית החולים, אמר בטקס כי "סורוקה הוא כיפת הברזל הרפואית של ישראל מאז אותה שבת של 7 באוקטובר. עובדי סורוקה התייצבו כולם, נלחמו יחד בגבורה והצילו חיים, כאשר הם רואים זכות גדולה להיות שם עבור הפצועים ובני משפחותיהם, החיילים, השוטרים והחטופים שעובדי בית החולים זכו לתמוך וללוות ברגעים הקשים תוך ניסיון להקל את סבלם ולהבטיח שיוכלו לחזור לחיים בתפקוד מרבי".
דברים מרגשים ומדויקים. הכל נכון: המסירות, הדאגה, המקצוענות, הקרב על חיי אלפי פצועים כבר כמעט שנה. מספיק להיזכר בתמונה של מיה ואיתי רגב, האחים החטופים, נקלטים בהפרש של ימים זה מזו בבית החולים ומתאחדים ונעטפים שם במסירות ובחום.
מגיע להם
רק שבעוד מנכ"ל בית החולים משבח את כולם על שהתייצבו ולחמו יחד והצילו חיים, עשרות עובדי קבלן בסורוקה חשו שהוא לא ממש מדבר עליהם. הכוונה היא לעובדי הניקיון, או בשם הסטרילי המקובל: "נותני שירות".
על פי הפרסום של אסף פוזיילוב בכאן 11 (כמעט היחיד שדיווח), יומיים אחרי אירוע ההצדעה הענק השביתו עשרות עובדי הניקיון (בעיקר עובדות) את העבודה ועלו למשרד המנהל בדרישה להפסיק לעבוד כעובדי קבלן, לקלוט אותם כעובדי בית החולים ולשפר את תנאי העסקתם.
זה חוקי כמובן להעסיק עובדי ניקיון דרך קבלן ואפילו קבלן מתחלף, אבל בין המפגינים והמפגינות יש נשים שכבר עובדות שם כך כבר 12־15(!) שנה. שכרן זעום, 5,880 שקל. בעיקר מדובר בנשים מהקהילה האתיופית ובנשים מהפזורה הבדואית בנגב.
הכי חלשות, הכי מוחלשות, שבסך הכל מנסות להתפרנס בכבוד. איך הסבירה אחת מהן לפוזיילוב בהפגנה: "יש הלוואה, יש גן (לשלם), יש משכנתה, יש חשמל, יש מים, יש אוכל. 32 שקל לשעה. הכל קשה". היא אמרה זאת בנימת ייאוש עוד לפני שהתברר רשמית שמחירי הירקות והפירות, כמו גם מחירי הדירות, זינקו החודש. כשהאינפלציה מתחילה להרים ראש, 5,880 שקלים לחודש שווים וקונים עוד פחות.
העובדים טוענים ששנים מבטיחים להם בבית החולים שיהפכו לעובדים מן המניין. אז מבטיחים. בפועל הזמינו מאבטחים שיסלקו אותם מלשכת המנכ"ל.
בבית החולים הוציאו הודעה לקונית שמסבירה שיש הסכם מסודר עם חברת קבלן והעובדים מקבלים את זכויותיהם על פי חוק ויש חברה חיצונית מטעם בית החולים שמפקחת, והשביתה לא תואמה עם הארגון היציג, והעניין בטיפול ההסתדרות.
מעבר להיעדר האמפתיה למצוקת העובדים שנעדרה מההודעה – זה גם לא ממש תואם את מה שהעובדים מספרים שהובטח להם מפורשות. הגדיל לעשות יו"ר מרחב נגב בהסתדרות, שהסביר כי רק 50 עובדים שובתים מתוך 350 (כאילו שזה אומר שהשאר מבסוטים מהתנאים) ושאלה ששבתו עשו זאת עצמאית וללא אישור ותיאום. עוד אמר כי אלה עובדי ניקיון שמספקים שירות גם לחדרי ניתוח ולמקומות רגישים והם (ההסתדרות) שוחחו עם חברת כוח האדם שהסכימה להוסיף 3 שקלים (!) לשעה לשכרם.
אגב, מבדיקה התברר שאומנם הציעו 3 שקלים, אבל אחר כך נסוגו מההצעה הנדיבה. העובדים עדיין מקווים שאולי בכל זאת יוסיפו להם 3 שקלים לשעה במשכורתם הקרובה, ב־10 באוקטובר, כפי שהובטח שוב.
גם בלי זה, פשוט מגוחך להסביר בתגובה רשמית עד כמה קריטיים העובדים הללו לעבודות הניקיון בחדרי הניתוח, עבודה שאיש לא חולם לעשות אם יש לו אפשרות בחירה, ואז לדבר על ה"הישג" של 3 שקלים לשעה.
איך אפשר לחגוג ברוב פאר והדר ולהצדיע לעובדי בית החולים על תפקודם במלחמה, ובמקביל לא לקיים הבטחה שניתנה לעובדים למקום עבודה קבוע. לחגוג את מתן הכסף להקמת חדרי הניתוח ולא למצוא את הכסף והרצון לתגמל כלכלית את מי שמנקה אותם ודואג לכך שהם
ראויים לטיפול מיטבי בפצועים?
כבר שנתיים שהם מבקשים, כבר שנתיים, כך הם מספרים, מורחים אותם שאו־טו־טו זה יקרה. נכון שקודם כל אין סורוקה בלי אחים ואחיות, רופאים ורופאות, אבל גם אין בית חולים ראוי בלי עובדי ניקיון. אף אחד לא רוצה שלוחמים פצועים או חולים בכלל ישכבו בחדר מזוהם. אני מניחה גם שאין רבים מדי שהיו רוצים להחליפם בתפקידם ולהשתכר כמותם. לא כיף לשלם יותר, אבל אפשרי.
אוניברסיטת בן־גוריון בנגב נאלצה ביולי האחרון, בעקבות לחץ ציבורי, לחתום על הסכם קיבוצי להעסקת עובדי הקבלן אצלה עם הסתדרות העובדים הלאומית.
מה זה כולל? מה לא? תוספת שכר מעבר לשכר מינימום, מימון שכר ללימודים אקדמיים לעובד ולילדיו באוניברסיטה, הנחה בבריכה ובמרכזי הספורט, זכאות לקבלת ביגוד, צבירת ותק וצבירת ימי מחלה ממעסיקים קודמים ואפילו תשלום בגין הפסקת צהריים, תקציב לרווחה ולימי גיבוש ועוד ועוד. את זה עובדי הקבלן בסורוקה לא חולמים לקבל וישמחו לקבל גם הרבה פחות.
זה אפשרי. זה אנושי. זה מגיע להם.