שבוע וחצי אחרי שהחלה בשלב החדש של המלחמה בחיזבאללה, ישראל מוכנה לקבל הפסקת אש זמנית שתאפשר לפתוח במו"מ להסדרה.
ניקול, נורית, ונסה וניצן: אלו 17 הפרופילים הפיקטיביים של מחבלי חיזבאללה
צה"ל אישר: ראש מערך הכטב"מים - חוסל בדאחייה בביירות
לא בטוח שההישגים הצבאיים המרשימים שהושגו בעשרת הימים האחרונים יספיקו כדי להביא להסדר המניח את הדעת מול חיזבאללה, אבל המוכנות הישראלית להפסקת אש קונה לה לגיטימציה בינלאומית להמשך המלחמה ותאפשר לרה"מ להשלים את מלוא הכביסה שהביא איתו לניו יורק.
הלחימה בצפון תסתיים בכל מקרה בהסדרה. לישראל אין יכולת להשמיד כליל את כוחו הצבאי של חיזבאללה, כפי שהשמידה כמעט את כל כוחו הצבאי של חמאס בעזה.
השאלה היא אם ההסדר שיושג יאפשר חידוש החיים בצפון הארץ, ואם כבר הושגה הרתעה מול חיזבאללה. רוב קווי המתאר של הסדרה עתידית בלבנון כבר נוסחו במהלך השנה האחרונה: הסגת כוחות חיזבאללה אל מצפון לליטני (לכאורה, כמובן. זה סעיף שדינו להיות מופר בידי חיזבאללה); פריסה של כוח בינלאומי נוסף בדרום לבנון; והסכמה ישראלית לתיקוני גבול בשבע מתוך 13 נקודות המחלוקת בין ישראל לחיזבאללה.
שני סעיפים נותרו במחלוקת, וקשה לראות את הצדדים מתפשרים עליהם: דרישת חיזבאללה להפסקת טיסות של חיל האוויר בשמי לבנון, והדרישה הישראלית למנגנון פיקוח הדוק שימנע העברת נשק חדש לחיזבאללה. ספק אם ניתן בכלל להקים מנגנון יעיל שימנע הברחות נשק ללבנון הנשלטת בידי חיזבאללה, ולכן ישראל לא תסכים לאיסור הטיסות מעל לבנון.
השאלה שישראל צריכה לשאול את עצמה כרגע ביושר, ובניכוי שיקולים פוליטיים, היא אם המשך לחימה יכול להביא אותנו להסכם טוב יותר. נכון לעכשיו, המודיעין הישראלי לא יודע לתת תשובה החלטית לשאלה הזאת. לכן סביר יותר שהלחימה תימשך, לא מתוך ידיעה שהיא תביא להסכם טוב יותר, אלא בעיקר על בסיס תקווה שכך באמת יהיה.
יכולות המודיעין המופלאות שגילו צה"ל והמוסד בעשרת הימים האחרונים, לצד המכות הקשות שספג חיזבאללה, הפכו אותו לארגון פצוע אבל לא נכה, ובוודאי לא משותק. בהיעדר יכולת להכרעה מוחלטת, הסיכון של ישראל הוא שהמשך חילופי המהלומות המחושבות בין הצדדים עשוי להוביל למלחמת התשה ממושכת – ושם יש לחיזבאללה יתרון על ישראל: אורך הנשימה שלו גדול יותר.
ברוב מלחמות העבר שלנו נקטה ישראל טקטיקה הפוכה מזו שראינו בימים האחרונים: מכת פתיחה מוחצת שהפגינה את כל המודיעין שיש לנו על האויב, ואחריה ימים של דשדוש לא אפקטיבי, אחרי שמיצינו את בנק המטרות. הפעם הלכה ישראל על טקטיקה אחרת: רצף מכות מדודות שהולכות ומסלימות ומבהירות לאויב עד כמה הוא חשוף.
אלמנט הפחד
לפני יותר מעשור שרטטו מי שהיו אז מפקד חיל האוויר אמיר אשל וראש המוסד תמיר פרדו את התוכנית שהם כינו "מפת הכאב". הרעיון הוא לגרום לחיזבאללה לעשות מדי יום הערכת מצב לגבי מה שהוא כבר איבד עד היום, ומה הוא עומד לאבד מחר, עד שירגיש שהמחיר הוא כבד מנשוא ויבקש הפסקת אש, לפני שנגיע למלחמה כוללת.
הקוץ בתוכנית הזאת הוא שביסודה יש מרכיב של משאלת לב: אם רק נמחיש לצד השני כמה כאב עוד מצפה לו, הוא יבחר לחדול מלהילחם. חיזבאללה אכן חווה כאב שלא הרגיש מעולם, ואכן מרגיש חשוף מתמיד, אבל לא נראה כרגע כמי שעומד להניח את נשקו.
מבצע הביפרים שפתח את המערכה בעיתוי, שעל פי פרסומים זרים נגזר מהחשש שהמבצע נחשף, אכן טלטל קשות את הארגון. מי שהטמין 20 גרם חומר נפץ במכשירי הביפר ידע שאם רק יוסיף עוד שני גרם, הם יהפכו לקטלניים – אבל בחר רק לפצוע ולא להרוג.
ברגע אחד נוטרלו אלפי אנשי חיזבאללה מלקחת חלק במערכה. הם איבדו את האצבע שלוחצת על ההדק (ובמקרים רבים את כל היד) או את העין שמכוונת את הנשק, והעצלנים שבהם, אלה שלא טרחו להוציא את הביפר מהחגורה, איבדו איברים שאפילו יקרים יותר לליבם. חיזבאללה קיבל הדגמה איך קורסת מערכת הבריאות הלבנונית כשהיא מוצפת באלפי פצועים, והוא הבין שבמלחמה זה יהיה הרבה יותר גרוע.
הפחד מלהשתמש בציוד כלשהו, ובוודאי ציוד תקשורת, גרם לבכירי חיזבאללה לעשות טעויות. כך הם איבדו את אבראהים עקיל ואת כל אנשי המטה שלו, את אבראהים קובייסי, ראש המערך הרקטי, וכמעט איבדו את עלי כרכי, מפקד חזית הדרום, שכנראה נפצע באורח קשה.
כולם אנשים מנוסים, בני יותר מ־60, המשמשים כ־20 שנה בתפקידם. שרשרת הפיקוד של חיזבאללה נפגעה קשות. במקביל הצליחה ישראל להשמיד עשרות אלפי רקטות וטילים, ויש הטוענים שכ־50% מהארסנל הרקטי של חיזבאללה נפגע. זה הישג משמעותי, אבל לא משתק.
אחרי שהתאושש קמעה מהזעזוע, חיזבאללה הבין את השפה שבה בחרה ישראל להסלמה והצטרף לדיאלוג באותה השפה: פעולות מדורגות ומבוקרות, ששומרות ששני הצדדים לא יגלשו למלחמה רחבה. ישראל אומנם מאותתת שהיא בשלה למערכה רחבה, כולל פלישה קרקעית ללבנון, אבל חיזבאללה מזהה היטב את חוסר הרצון בצד הישראלי לגלוש למלחמה, שאין לדעת איך ומתי תסתיים.
הכרעה קשה
כניסה לתמרון קרקעי בדרום לבנון קלה היום מתמיד: מנגד נותרו רק מאות בודדות של אנשי רדואן מדרום לליטני, וצה"ל יכול בתוך זמן קצר להשתלט על שטחים שולטים מצפון לגבול.
אלא שמהלך כזה לא ישפיע כהוא זה על יכולתו של חיזבאללה להמטיר אש על יישובי הצפון, על חיפה, על מרכז הארץ ואפילו על אילת. רצועת ביטחון בדרום לבנון תסיר את איום הפלישה מהגליל, אבל לא תספיק אפילו כדי למנוע ירי נ"ט ארוך טווח ליישובי הצפון, וגם לא ירי רקטי.
היתרון היחיד בכיבוש דרום לבנון הוא בתפיסה של נכס קרקעי כקלף למו"מ, אבל השהייה בדרום לבנון תעלה במחירים שיהיו אולי גבוהים יותר מההישג. על אף ההיערכות הדלילה שלו בדרום לבנון, חיזבאללה מתורגל ומאומן בלגרום לנו לדמם בכל יום של שהייה שם. העובדה שמרבית תושבי דרום לבנון התפנו ופחות אזרחים ייפגעו שם, רק מקילה עליו.
עד כה ישראל נמנעת מלהפעיל את מלוא עוצמתה בלבנון. היא לא פוגעת בטילים הכבדים והמדויקים הפרוסים בלבנון, והיא לא נוגעת בתשתיות של המדינה הלבנונית. מה שראינו בתקיפות של הימים האחרונים הוא כ־15% מכוחו של חיל האוויר. אם יידרש, חיל האוויר יודע להנחית ביממה אלפי טונות של חימוש מדויק על מטרות בלבנון.
תקיפת מערכי הטילים בביירות ותשתיות המדינה הלבנונית תחשוף גם את מרכז הארץ ואת התשתיות האסטרטגיות שלנו לתקיפות חיזבאללה. ההגנה האווירית שלנו מעולה ותוכל להגן על תשתיות אסטרטגיות, אבל אם תימשך המערכה נגיע לשאלות של אורך נשימה, ושם, לצערנו, היתרון הוא אצל חיזבאללה.
גם אחרי הפגיעה שספג, חיזבאללה יוכל להמשיך לאיים על כל אתר אסטרטגי בישראל, ואילו ליכולות ההגנה שלנו יש סוף. גם ביכולות הספיגה יש לו יתרון: אני יכול לדמיין את הלבנונים שורדים בלי חשמל, מים ותקשורת, על פיתה וזיתים. קשה יותר לדמיין ערים בישראל שורדות לאורך זמן בלי חשמל, מים וסניטציה.
לכן, עוד בטרם נגיע לתרחישים האלה, צריך להקים תשתית מדינית שתוכל להוון את ההצלחות הצבאיות של צה"ל להסכם שיניח את הדעת. במקרה הטוב, כל הסכם בצפון יהיה סביר. לא יותר. אבל הוא יקנה לנו זמן יקר להתאושש משנה של לחימה ולבנות מחדש את כוחו של צה"ל למלחמות שעוד נכונו לנו, ורבות כאלה עוד נכונו.
היסודות להסדר כזה כבר מונחים: שלושת הצדדים שלו, ישראל, חיזבאללה ואיראן, אינם מעוניינים במלחמה כוללת. ישראל הפגינה את העליונות הצבאית שלה על חיזבאללה, אבל צריכה גם להיות מודעת למגבלות הכוח. כדי להסיר כליל את האיום של חיזבאללה תידרש ישראל לכבוש את רוב לבנון ולהיכנס למלחמה של חודשים ארוכים, והיום אין לה הכוח הזה.
המפתח להסדר סביר בלבנון נמצא בעזה. חיזבאללה התחייב להמשיך להילחם כל עוד יש לחימה בעזה, וזה העץ שהוא לא יוכל לרדת ממנו בלי סולם מתאים. זה ידרוש גם מרה"מ שלנו לחזור ולעסוק במה שהוא מנסה להשכיח: הלחימה בעזה עדיין נמשכת, ו-101 חטופים עדיין נמקים במנהרות.
