למי שלא שם לב, העולם השתנה. פעם נאום של ראש ממשלה ישראלי באו"ם היה אירוע מכונן ואמצעי חשוב להעברת מסר מהדהד לקהילה הבינלאומית. היום מדובר באירוע די זניח, ובעיקר בסוגיה מקומית.

ניקול, נורית, ונסה וניצן: אלו 17 הפרופילים הפיקטיביים של מחבלי חיזבאללה
גורם בפיקוד דרום: "הייתי עד לסיכולי התחקירים, יש ניגוד עניינים מובהק"

הכותרות מפרנסות רק את אמצעי התקשורת הישראליים, שבהם עיתונאים משלנו עוקבים אחרי כל מילה, מתרגמים אותה חזרה לעברית ומפרשים אותה לכאן ולכאן. התקשורת הזרה תוציא כותרת אחת מהאירוע במקרה הטוב, ומעטים, אם בכלל, יצפו בדריכות בנאום בעצרת הכללית.

ישראל צריכה להחליף דיסקט בכל הנוגע לאו"ם, ובדחיפות. תמיד היו לנו בעיות עם ה"או"ם שמום", אבל בשנים האחרונות המצב החריף והקצין.

אנטוניו גוטרש, כנראה מזכ"ל האו"ם הגרוע בהיסטוריה, צייץ השבוע "אזהרה" ליקום, ש"לבנון עלולה להפוך לעוד עזה". תכף שנה, והאיש פשוט נמנע במהלכה מלגנות את חמאס על טבח 7 באוקטובר.

אנטוניו גוטרש (צילום:  REUTERS/Andrew Kelly)
אנטוניו גוטרש (צילום: REUTERS/Andrew Kelly)

אם הוא מזכיר אותו, זה תמיד מלווה בביקורת הרבה יותר קשה על ישראל. הירי של חיזבאללה לא ממש הזיז לו בשנה האחרונה, וגם לא הייתה לו שום התייחסות לגבי כוח יוניפי"ל, שנכשל בתפקידו לשמור על דרום לבנון נקי ממחבלי חיזבאללה, בהתאם להחלטה 1701 של האו"ם עצמו.

במקביל לאזהרותיו התכופות מפני האגרסיה הישראלית, את איראן הוא דווקא מכבד, והוא מקדם את נציגי המשטר למגוון תפקידים ראויים, כמו יו"ר מפגשי מועצת זכויות האדם.

קצרה היריעה מלפרט את מעללי האו"ם המושחת, וזה עוד לפני שדיברנו על אונר"א, שעובדיה התפרנסו מכספי האו"ם כשלקחו חלק בטבח ישראלים וחינכו דורות חדשים להיות שהידים.

אונר''א (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)
אונר''א (צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90)


אבל החיים הם לא מה שקורה לך, אלא איך אתה מתמודד עם מה שקורה לך. ההתמודדות שלנו עם מחדלי האו"ם רק הופכת לקשה יותר, ולא נראה שלישראל יש תוכנית. מינויו מחדש של דני דנון לשגריר, והתעסקות היתר בנאום ראש הממשלה בעצרת מצביעים על העמדת פנים שמתקיים שם סטטוס קוו ושלכאורה שום דבר לא השתנה.

נאומים ואמירות כעוסות לא יכולים להחליף תכנון של צעד חכם, עמוק ואמיתי. כזה שיכול לשנות את המציאות לטובה. ישראל לא צריכה רק "לעמוד בלחצים" מבחוץ, אלא גם לדעת איך להפחית את הלחצים.

אי אפשר רק להתלונן על השחיתות באו"ם, שהופך עם השנים לנציג האוטוקרטיות בעולם במקום להיות נציג המדינות החופשיות. צריך ליצור לובי כנגד ההתדרדרות הזו, כאינטרס של כל העולם החופשי. בת הברית הטבעית שלנו למהלך כזה היא מן הסתם ארה"ב.


דיסהרמוניה פרסונלית

העניין הוא שארה"ב עוברת סרט משלה. גם שם העניינים משתנים, ונראה שלא השכלנו להחליף דיסקט או "לצאת מהקונספציה". הנשיא ג'ו ביידן קיבל לא מעט ביקורת על הנאום שהוא עצמו נשא באו"ם, אף שגם נאום נשיא ארה"ב באו"ם כבר זוכה לעוצמות הרבה יותר דהויות מפעם. אבל ביידן אמר שם דבר נכון, העולם נמצא בנקודת מפנה, וכשנמצאים בנקודת מפנה, צריך לדעת לאן רוצים להגיע, ובעיקר לשמור על הנכסים.

אחד הנכסים הגדולים ביותר של ישראל הוא היחסים עם ארה"ב. בשנה האחרונה התוודענו באופן כואב גם לדרגה שבה אנחנו תלויים בנכס הזה, וגם לאכזבה מהגב הלא מספק שקיבלנו ממנו.

ארה\'\'ב- אחד הנכסים הגדולים של ישראל. פגישתו של נתניהו וביידן (צילום: צילום מסך רשתות חברתיות)
ארה\'\'ב- אחד הנכסים הגדולים של ישראל. פגישתו של נתניהו וביידן (צילום: צילום מסך רשתות חברתיות)


ההסבר הרגיל שאנחנו נותנים לעניין הוא שהממשל אינו מספיק תקיף בהגנה על ישראל, כי הוא שואף לעזור לעצמו פוליטית לפני הבחירות, אבל בכך הוא גם לא מספיק עוזר לישראל להרתיע את אויביה. זה נכון, אבל יש נדבך נוסף שכולנו חייבים תמיד לזכור. הסיטואציה הנוכחית נובעת מחוסר הרמוניה פרסונלית, וזו באמת הגדרה מעודנת למשבר שאליו הגיעו יחסינו עם ארה"ב.

הממשל הדמוקרטי התחלחל מעצם בחירתן של דמויות קיצוניות כל כך לכנסת, ונחרד עוד יותר כשהדמויות האלו זכו לתפקידים רמים ולהשפעה מוגזמת על המדיניות הישראלית ועל הממשלה. כישראלים, אנחנו כבר התרגלנו לנוכחותם של קיצונים שהיו מוקצים עד לא מכבר, אבל בחוץ - עצם המשך כהונתם בתפקידם מתקבל בצורה מאוד רעה.

האמריקאים לא יכולים להחליט עבורנו מי ייבחר לאיזה תפקיד, אבל הם כן יכולים להגיב כשמשהו לא נראה להם באופן קיצוני. תוסיפו לזה את חוסר האמון המצטבר בבנימין נתניהו עוד מימי ברק אובמה, ותבינו שכרגע המצב עוד טוב. רק שלא יהיה יותר גרוע.

המציאות החדשה בארה"ב, שהקצינה בעצמה, היא כזו שיכולה להיפתר עבור ישראל רק באמצעות ממשלות מעורבות. כל ממשלה צריכה להכיל דמויות שיוכלו לתקשר היטב עם הממשל האמריקאי, בין שמדובר במפלגה הרפובליקנית ובין שבמפלגה הדמוקרטית. זו כנראה הדרך היחידה עבורנו לחזור לתמיכה דו־מפלגתית. עם המפלגה הרפובליקנית כרגע אין לנו בעיה, אבל עצם האמירה הזו היא בעייתית. אנחנו צריכים לשאוף לפתור אותה.


לחזור להגיד שלום

השקרים שהופצו ברשתות החברתיות לאחר מתקפת הביפרים לא היו שונים מהרבה מהפייק ניוז שאנחנו מכירים לגבי חמאס בעזה. צעירות עדינות ומטופחות הזדעזעו בטיקטוק מכך שישראל המרושעת "טירגטה אזרחים ורופאים" במתקפה הזו, כי אף אחד לא סיפר להן את האמת לגבי מיהו ארגון חיזבאללה, ומיהם פעיליו שהביפרים חולקו להם מלכתחילה.

מתקפת הביפרים. אנשים מתאספים מחוץ לבית חולים בבירות (צילום: רויטרס)
מתקפת הביפרים. אנשים מתאספים מחוץ לבית חולים בבירות (צילום: רויטרס)


בעולם שטחי ונמהר, שבו ניתן להפיץ שקרים בקלות רבה כל כך, מערכי הסברה וקמפיינים הם חשובים, אבל עוד יותר חשוב להתאים את המסרים של נבחרי הציבור הישראלים למציאות השטחית הזו. נבחרי הציבור שלנו יודעים להתנהל מצוין עם השטחיות כשמדובר בקהל המצביעים המקומי, אבל מתנהגים כמו פילים עיוורים בחנות חרסינה בכל מה שקשור לזירה הבינלאומית.

כששני הצדדים בקונפליקט מסוים מתלהמים ומאיימים בהסלמת האלימות ובפלישה, לצופים השטחיים מהצד קשה יותר לבחור צד. כשמהצד הישראלי לא נשמעים כמעט טונים מפויסים, קל יותר לשחק לתושבי המערב בראש ולשכנע אותם שבסיפור הזה, דווקא ישראל היא השחקן ה"רע".

דמיינו איך הייתם אתם מגיבים לקונפליקט לא מוכר ששני צדדיו מתלהמים, ואיך הייתם מגיבים אילו רק צד אחד היה מאיים ואילו השני היה מקפיד תמיד ללוות כל אמירה רשמית שמתייחסת למלחמה, ברצון הבסיסי שלו לחיות בשלום עם שכניו.

זה לא דורש משאבים עצומים או תוכניות מתוחכמות, אלא רק קצת מודעות לכך שיש גם עולם בחוץ, והוא השתנה. גם בלי קמפיינים מתוחכמים, עצם קיומן של אמירות כאלו היה עושה הבדל לטובה. שלא לדבר על כך שבמצטבר הן היו משפיעות הרבה יותר מאשר נאום ראש הממשלה בעצרת האו"ם פעם בשנה.

[email protected]