הדילמה מול חיזבאללה כיום היא בדיוק כמו זו שהייתה מול חמאס אחרי הטבח בעוטף: לאן הולכים אחרי סבב עוצמתי של חיל האוויר. מול חמאס זה היה או הסכם הודנה של שנים וכל החטופים תמורת כל האסירים (הטענה שיחיא סנוואר לא רוצה בהסכם הייתה שקר שנתמך על ידי גל צונאמי טבעי לנקמה), או "תמרון קרקעי", שהפך למלחמת התשה בתצורה של מלחמת גרילה וגובה קורבנות עד היום. ובנימין נתניהו? בשלו. משחק על קלף "סינוואר לא רוצה" כדי לטרפד את עסקת החטופים.
בזמן מטס הספינים מאתמול בעניין האפשרות של הפסקת אש אם לאו – הדילמה בצפון מול חיזבאללה היא או ניצול הצלחות המוסד, אמ"ן וחיל האוויר והליכה להסדרה על פי מתווה עמוס הוכשטיין וג'ו ביידן, או מבצע קרקעי, או מלחמת התשה. כמעט שנה הלך סרבן ההסדרים נתניהו על מלחמת התשה בדרום, כשגורל מפוני הצפון מעניין אותו פחות מגורל הדיל עם גדעון סער והקואליציה שלו.
העובדה שמינוי סער לא יצא לפועל הינה מבורכת עבור הצבא | רן אדליסט
מי שמבקש לבנות דיקטטורה, יחפש סכסוכים עם השכנים
בחסות מלחמת ההתשה היה יכול נתניהו למשוך זמן קואליציה עד אינסוף. ורק שוועת הצפון, הרחבת ירי חיזבאללה כולל דרומה ודרישת צה"ל מנתניהו לשרטט מדיניות במקום לשגר את האיומים החלולים שלו - הובילו לשרשרת התקיפות הנוכחית.
מכאן ואילך נדרשת הממשלה להחליט אם פניה להסדר הפסקת אש או למבצע קרקעי, כולל סיכוי לא רע למלחמה אזורית. הרעיון שלחץ צבאי, מבצעים מיוחדים וחיסולים נקודתיים מהאוויר (מוצלחים ככל שיהיו) יגרמו לחיזבאללה להפסיק להילחם - הוא מטופש כמו הרעיון שלחץ צבאי ומבצעים נקודתיים יגרמו לחמאס לשחרר את החטופים. הדרך ל"ניצחון מוחלט" בעזה ובלבנון מחייבת כיבוש פיזי שתוצאתו בדרך כלל מלחמת גרילה או אינתיפאדה לנצח נצחים, שאותה אנחנו חווים כיום בגדה.
ובעוד המדינה ממתינה להחלטת הממשלה, נתניהו מנהל את פוליטיקת ההישרדות שלו כאילו אין מלחמה בעולמנו. הסיבוב האחרון היה הניסיון לתקוע את סער כאצבע בעין של המטכ"ל. אני מבין שנתניהו התלבט ממי הוא רוצה להיפטר קודם, מחסן נסראללה או מיואב גלנט. ההכרעה נפלה על גלנט.
להבנתי הדלה בנוגע לארכיטקטורה הנפשית המעוותת של נתניהו – אין ספק שאת גלנט הוא שונא יותר. נסראללה מבחינתו הוא יריב פוליטי. אין לו מילה מכרעת בחיסולו, זוהי פררוגטיבה של הכוחות בשטח, התובעים מנתניהו גם עכשיו לומר להם ולאומה איך הוא רואה את היום שלאחר סיום הלחימה.
משיחיים מול אייתוללות
כדי להבין את רוח הצבא ניתן לסמוך על הממלכתיות המתפכחת והולכת של פרשנים כמו רון בן ישי, גם אם היא מגיעה באיחור אופנתי של כמעט שנה. "אם צה"ל", כותב בן ישי ב־Ynet, "ימשיך להקפיד על יוזמה, רציפות ושליטה בהסלמה מול חיזבאללה, ואם האמריקאים ינהלו במקביל ובחשאי את המו"מ הדיפלומטי כדי להגיע להסדרה שתהיה מקובלת על שני הצדדים – יהיה אפשר להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם. המבחן האמיתי יהיה באכיפת ההסדר". אף מילה על תרומתה השלילית של ממשלת ישראל, בדגש על התפקוד היעיל בין צה"ל לאמריקאים.
הבעיה היא שיש לנו עסק עם ממשלה סרבנית, המונהגת בידי קיצונים ומתפקדת מול סינוואר, חיזבאללה והאיראנים כתאומתם לקנאות דתית־משיחית. מישהו היה יכול להבחין בהבדל שבין רמת הקנאות המשיחית של בצלאל סמוטריץ', לאיתמר בן גביר, לנסראללה ולעלי חמנאי? מבחינתם מדובר במלחמת דת. חשבונות של ניצחונות והפסדים, חללים ותשתיות, הם משניים בלבד לעומת מרכיב הג'יהאד בלחימה או ה"נס", כפי שמכנים זאת כמה ממקבלי ההחלטות בממשלה.
אם יש אי אלו הבדלים במידת הקנאות, אזי מידת הפרגמטיות של האייתוללות גדולה יותר מזו של העוצמה היהודית הציונית. השבוע אמר נשיא איראן כי "אנחנו מוכנים להניח את כל הנשק שלנו אם גם ישראל תעשה זאת. אנחנו לא רוצים לערער את המצב באזור". על פי סוכנות הידיעות AP האמירה החריגה והמפתיעה גרמה להכחשה ממשרד החוץ של טהרן, אבל בחלל האוויר יש קולות איראניים נוספים, ואז קפץ בני גנץ ואמר: "צריך לסיים את המלחמה בלבנון כדי לפעול מול האויב האמיתי שהוא איראן".
ובין כה וכה הסתבר שסבב החיסולים והפגיעה במחסני האמל"ח ובמתקניהם גרמו לישראלים שקולים בדרך כלל ליישר קו עם מדיניות הביטחון של סמוטריץ' ובן גביר במובנים של "יאללה הסתער". די מעניין לראות כיצד מכות הברק של צה"ל פועלות על הלכי הרוח בציבור, ובייחוד על אנשים שצמחו במערכת הביטחון. עמירם לוין הוא מאלה שהסתנוורו מהחיסולים הסיטונאיים, ובניגוד למה שחשב לפני שבועיים ("הפתרון הוא הסדר") הוא מצדד כיום בכניסה קרקעית.
טורקי, טורקי
יש לי תחושה עמומה, לא ידיעה, שהתומכים בכניסה קרקעית הולכים על תפיסה וניקוי של רצועת ביטחון תוך השארת חופש פעולה בדומה לרעיון שנרקם ברצועה. אני מניח שתוכניות המגירה בנויות על הרציונל של התוכנית שהכין בזמנו יאיר גולן כמפקד פיקוד הצפון וכסגן רמטכ"ל.
קטונתי מלשקלל עד כמה הרצון של צה"ל לכניסה קרקעית מבוסס בין השאר על הצורך של המטכ"ל ב"תיקון" אירועי העוטף מול דרישת צבא היבשה להיות שותפים בהכרעת חיזבאללה. אני די משוכנע שכניסה קרקעית ותחזוקת רצועת ביטחון תגבה מחירים מיותרים.
מלחמת לבנון 2006 הולידה כמעט 20 שנות שקט. עם ממשלה שתתפכח משיכרון המשיחיים יהיה ניתן לבנות מהיום למחר סוג של רגיעה מול לבנון, בדיוק כמו שאמור לקרות ברצועה. הרוב בציבור מפרגן ובצדק על הביצועים, יש מצב לשיקום ההרתעה של צה"ל – אך בימין המטורף יש כמעט רהביליטציה למערכת הביטחון.
הבונוס הוא ההנאה מהקרב על הקרדיט שבו מביסים הרצי הלוי וגלנט את נתניהו. אלה מדבררים את מה שקורה בשטח, וזה משרשר את החבטות החבוטות שלו. המחויבות, האונוס (onus), היא לשקול באחריות את הדרישה לכניסה קרקעית מול הסדר שישאיר את נסראללה מוכה. אומנם על הרגליים אבל ללא שיניים, בדומה למה שמצטייר כיום ברצועה.
בזמן הקלדת הטקסט עדיין לא קרה שום דבר דרמטי בניהול מלחמות ההתשה בזירה הדרומית, הצפונית ובגדה. עדיין לא סגרנו את עסקת החטופים והגופות. עדיין לא נענינו להצעות ארה"ב, והמפונים בצפון ובדרום עדיין לא חוזרים לבתיהם בהמוניהם. הבעיה האמיתית הייתה ונשארה לא אם סינוואר ונסראללה חיים או מתים, אלא כיצד יוצאים מהסבב הזה עם יכולת לבנות יחסי שכנות של חשדהו וחשדהו עם אויבינו.
למרבה המזל, גם אנחנו וגם הם רוצים להשמיד אלו את אלו אבל לא מסוגלים, ואין ברירה אלא לחתוך הפסדים, ללכת להסדרה שנמצאת בצנרת זה זמן רב ולהתאבל על חללי השווא. מה שמחייב ביצוע הסדרה דומה בישראל גופא, וראו זה פלא: מי שמתנגד בישראל להסדרה מול האויבים מבחוץ ומוכן לשלם במלחמות התשה, הוא־הוא זה שמתנגד להסדרה (בחירות) בתוכנו. ועל זה נאמר "טורקי, טורקי".