בנאומו באו"ם הצהיר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כי העולם צריך למנוע מאיראן נשק גרעיני. האם הייתה זו אמירה חלולה של פוליטיקאי שגם בנאומו הגדול האחרון משמיע שריקה באפלה במקום להציע מתווה בנושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו?
"להכשיר את הלבבות": מה עומד מאחורי מידור גלנט?
מכמעט בממשלה - לביקורת חריפה: כך הגיבו בימין הממלכתי להצעת הפסקת האש
גם בהיעדר תוכנית אופרטיבית לבלימת המרוץ של איראן לגרעין, ואולי דווקא בהיעדרה, אמירתו של ביידן משמעותית. שהרי סימון הנושא בידי נשיא ארה"ב בנאומו השנתי האחרון באו"ם מעורר מחדש את השיח בשאלה מה הביטחון שבוקר אחד לא נתבשר, כמו במקרה של קוריאה הצפונית, על ניסוי גרעיני איראני. האם לסמוך על הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נטולת השיניים, או על הפתווה של עלי חמנאי האוסרת לפתח נשק גרעיני?
האמת היא שטעו מי שהצניעו באותיות הקטנות את התייחסות ביידן לגרעין כי ראו בה הצהרה סתמית של נשיא חסר אופק פוליטי. כי לעיתים דווקא ברווז צולע נחוש יכול לעקור הרים. אבל זה תלוי בעיקר בו.
בידיו עדיין הברירה אם לסיים את דרכו המדינית בקול דממה דקה, או שינצל את דמדומי כהונתו להובלת פריצת דרך שתפתח מסלולים המובילים ליישוב שני המשברים המאיימים על שלום העולם: המתקפה האיראנית על ישראל והפלישה הרוסית לאוקראינה.
בידי נשיא ארה"ב, ובידיו בלבד, נמצא המפתח שהוא המכנה המשותף לרוסיה ולאיראן, אף כי שני הסכסוכים שונים לחלוטין ברקע, במניע ובמיוחד באופי המטענים הרגשיים המתדלקים אותם.
שורשי הסכסוך
רוסיה ואוקראינה היו מדינות אחיות שהיחסים הטעונים היסטורית ביניהן עלו על שרטון, כשהאחות הגדולה נפגעה מנטישת אחותה שחברה ליריבותיה. אוקראינה היא בעיני ולדימיר פוטין מה שהיה ברוטוס בעיני יוליוס קיסר: הקושר שדקירתו הכאיבה יותר מהאחרות.
איראן היא מדינה שנחטפה בכוח בידי כנופיית קנאים דתיים שהשמדת ישראל היא בעיניהם ציווי דתי. המכנה המשותף היחיד בין רוסיה לאיראן הוא יחס ההערצה/שנאה לארה"ב, כאשר לשיטת שתיהן בידי ארה"ב המפתח להוצאתן ממושבת המצורעים שאליה הוגלו בגין הסנקציות וממנה הן כמהות להיחלץ.
באיראן הן יצרו חוסר שקט פנימי מאיים. ואם רוסיה תמשיך לשקוע בבוץ האוקראיני, גם היא בדרך לשם. מי כמו פוטין זוכר כי קריסתה מבפנים של ברית המועצות החלה בעקבות המלחמה באפגניסטן והמפלה המבישה שם.
בסמינר שבו השתתפתי במוסקבה לפני כעשור הבנתי זאת באופן ישיר. קיימתי שורת מפגשים עם ראשי "רוסיה המאוחדת", מפלגתו של פוטין, ובראשם פרופ' סרגיי מרקוב, שהיה אז ידידו הקרוב של פוטין, עורך ה"מוסקבה טיימס" ודוברו הלא רשמי בעיתונות המערבית.
וכך הם תיארו לי באופן ציורי את סדרי העדיפויות של פוטין באותה עת: הנושא הראשון שבו הוא מתעניין כל בוקר הוא ברק אובמה. הנושא השני אובמה. הנושא השלישי אובמה. במקום הרביעי אירופה. ואחר כך כל היתר.
הסיבה לכך שאין מו"מ רציני ליישוב הסכסוך עם אוקראינה הוא התעלמות המערב מהשוני בראיית שורשי הסכסוך. פוטין רואה אותו אך ורק כחלק מסכסוך עם ארה"ב אשר בעיניו הפרה ברגל גסה את כל התחייבויותיה למנהיגים מיכאיל גורבצ'וב ובוריס ילצין על רקע פירוקן מרצון של ברית המועצות והגוש הסובייטי.
קצת רקע. ברית ורשה היא כיום זיכרון עמום. אבל מתום מלחמת העולם השנייה ועד 1991 הייתה הכוח הצבאי החזק ביותר בהיסטוריה האנושית. והכוח הזה עמד לרשות האימפריה הסובייטית שנשיא ארה"ב רונלד רייגן כינה "אימפריית הרשע".
ברית ורשה נתפסה כמי שמסוגלת לכבוש את מערב אירופה בשלושה שבועות. הגורם המשמעותי היחיד שהפריד בין מסך הברזל שחצה את אירופה לאוקיינוס האטלנטי היה המטרייה הגרעינית של ארה"ב.
ברה"מ שעבדה את אזרחיה, שללה מהם את החירויות הבסיסיות וחופש הביטוי והשקיעה את משאביה במכונת מלחמה אימתנית. מעבר לפגיעה בחירויות וברמת החיים של אזרחיה, שעבדה ברה"מ ובזזה את שכנותיה: הונגריה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה, פולין, בולגריה, רומניה, אלבניה ומזרח גרמניה, שאף כלאה את אזרחיה מאחורי חומה כדי שלא יימלטו מ"גן העדן השוויוני" שיצרה.
כשהנשיא גורבצ'וב נתן את הסכמתו לאיחוד גרמניה, התחייבה בפניו ארה"ב כי נאט"ו לא תקבל לשורותיה אף מדינה מברית ורשה. בפועל, לא רק שכולן התקבלו במוקדם או במאוחר, אלא שגם המדינות הבלטיות, שהיו חלק מברה"מ עצמה, הצטרפו לנאט"ו.
ילצין זרם עם התהליך בראשיתו בהנחה שמדובר בהכשרת הקרקע לצירופה של רוסיה עצמה לנאט"ו בזכות היותה מי שפירקה את ברה"מ והצילה בכך את העולם החופשי מחזון הרפובליקה הקומוניסטית העממית של כדור הארץ שבירתה מוסקבה.
בכנסת ה־14 כיהנתי יחד עם חגי מרום כנציג הכנסת במועצה הפרלמנטרית של נאט"ו. שם התוודענו לכך שהמועצה הפריטטית המשותפת לנאט"ו ורוסיה, המתכנסת פעם בשנה, נתפסת על ידי הרוסים כמובילה לצירוף מסודר של כל מדינות ברית ורשה לנאט"ו, כאשר רוסיה מנהיגה את הארגון לצדה של ארה"ב.
אלא שמסגרת המועצה המשותפת הלכה והתרופפה, ואילו מדינות ברית ורשה וגם רפובליקות לשעבר של ברה"מ הצטרפו לנאט"ו בזו אחר זו. ואילו הנרי קיסינג'ר ממקום מושבו באקדמיה אמר: אם רוסיה תצטרף לנאט"ו, לשם מה אנו בכלל זקוקים לנאט"ו?
פוטין הזהיר את המערב מפני דחיקת רגליה של רוסיה בנאומו בוועידת מינכן לביטחון בפברואר 2007. כעבור שבע שנים, באוקטובר 2014 בנאומו בפני פורום ולדאי בסוצ'י, הוא חידד את המסר, שבקליפת אגוז היה האשמת ארה"ב בפגיעה בסדר העולמי.
רבים באירופה, משמאל ומימין, הטו אוזן אוהדת לטענותיו, אך אחרי קטיעת אברים מגיאורגיה ב־2008 וסיפוח חצי האי קרים ב־2014, הייתה הפלישה לאוקראינה גשר אחד רחוק מדי, ומרבית ידידיו באירופה נאלצו להסתייג ממנו.
גם ישראלים רבים הצרו על כך שכשסוף־סוף מנהיג את רוסיה אדם חף לחלוטין מאנטישמיות, הוא דוחק את עצמו לפינה חסרת מוצא ומסוכנת המאלצת גם את שוחרי טובתה של רוסיה להתייצב לצד המותקפים. כמו בסכסוך על חנייה למשל, כאשר הצד הצודק שולף סכין ודוקר את החוצפן שתפס לו את החניה – הוא מאבד את אהדת המשקיפים בריב, והופך מקורבן לאשם.
תיפגשו ותדברו
מנגד, בידודה של רוסיה דחק אותה לזרועות איראן לברית המנודים והמוחרמים. הברית הזו מתחילה לייצר איומים שלובים. כך לוחצת אוקראינה על ארה"ב לאפשר לה להשתמש בנשק המסופק לה בעומק רוסיה, בדיוק כפי שרוסיה תוקפת ללא מגבלות בעומק אוקראינה. בעוד רוסיה מאיימת שאם ההיתר יינתן, תספק טילים משוכללים נגד ספינות לחות'ים בתימן.
הדרך היחידה שעומדת בפני ביידן לשבור את מעגל הקסמים ולהכשיר את הדרך לנשיא הבא היא פגישת פסגה עם פוטין. משבר הטילים בקובה שהעמיד את העולם בסכנת מלחמה גרעינית נרגע בסופו של דבר בפגישה ישירה של ג'ון קנדי וניקיטה חרושצ'וב. וכך עשו ריצ'רד ניקסון וליאוניד ברז'נייב, ורייגן וגורבצ'וב.
המחדל הגדול של ביידן כאשר ידע על כוונות הפלישה של רוסיה, היה ההתנשאות שמנעה ממנו להיפגש עם פוטין. כיום רק פגישה של שני האישים יכולה להתיר את הקשר הגורדי ולהוביל להסכם שיעצור את שפיכות הדמים, ותוליך את פוטין לגמישות ביחס לדרישות אוקראינה. גמישות שתהא מעל ומעבר למה שיוצע לכל נושא ונותן אחר.
הסכם כזה ישחרר את מוסקבה מתלותה בטהרן, ויאפשר לארה"ב, אפילו אולי בעזרת רוסיה, לכפות על איראן תמורת הסרת הסנקציות את הפתרון היעיל היחיד לסוגיית הגרעין, והוא כפיית פירוק עצמי מפוקח של פרויקט הגרעין.
אם יש לביידן קושי נפשי להיפגש עם פוטין לאחר הפלישה ועוללות המלחמה, כדאי שיזכור את לחיצת היד של רבין עם ערפאת, של גולדה ובגין עם סאדאת אוהד הנאצים בעברו, וגם את הברית שכרת רוזוולט עם סטלין להצלת העולם מפני היטלר.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]