האם בכל זאת מותר לשמוח בנפול האויב? רק טיפ־ טיפה, בסדר? ואחר כך נהיה שוב ילדים מחונכים ונפסיק לשנוא את האויב, ונעשה את מה שאילפו אותנו לעשות - לנווט את עוצמות השנאה שלנו לעצמנו. לשנוא את ביבי, את שרה. או לשנוא את אלה ששונאים את ביבי. זה הרי העיקר. זה התענוג הגדול. לו אויבינו היו קצת כמונו, הייתה מתחילה עכשיו מלחמת ירושה על תפקיד נסראללה, שהייתה מפלגת את חיזבאללה למפלגות שנלחמות זו בזו בלהט במשך שנים.

אצלנו, ביום שבו לרגע אנחנו רואים מה מחולל פלא האחדות ששוררת בין הלוחמים, זו ההזדמנות לחשוב שוב על ממשלת אחדות. כל מה שצריך זה שמפלגות הפילוג יכריזו על הפסקת אש פוליטית ויחברו לממשלה. נתניהו מצידו צריך לפתוח להם דלת. אם גנץ, לפיד, ליברמן וגולן יחברו לממשלת נתניהו, יכול להיות יותר טוב לכולנו.

נכון שיש בעיה, ונכון שראשי מפלגות השיסוי חוששים זה מפני זה יותר משהם חוששים מפני מי שיבוא במקום נסראללה. כל אחד מהם יודע, שאם מי מהם יחבור לממשלה הנבחרת, יריבו שלא יחבור יגרוף את המנדטים של שונאי נתניהו. לכן, כל ראשי המפלגות צריכים להצטרף לממשלה יחד. כאיש אחד. זה יכול להיות רגע של שפיות בתוף הטירוף.

אבוי, זה לא יקרה כנראה, כי כל אחת מהמפלגות האלה נשענת על המצביעים שנוהגים לומר בבוז: "הם לא אחים שלנו" על אחיהם, או להציע "הגיע הזמן להיפרד למדינת יהודה ומדינת ישראל", ועוד סוגי בוחרים בעלי יצרים דומים. הבוחרים האלה יבחרו במנהיג מטעם עצמו שיצוץ, הם תמיד צצים. מנהיג חדש שיבטיח פירוד שימשוך את לב מצביעי האופוזיציה הנוכחיים.

האם על אף כל הרגשות האלה בקרב מחנה מחרימי נתניהו, בכל זאת יגלו ראשי המחנה הזה מנהיגות ואחריות, ועכשיו - כשישראל כה זקוקה לאחדות - הם ייטו כתף להקמת ממשלת אחדות ציונית? הלוואי. אחרי ההפתעה בדאחייה בביירות, ממשלה כזו תפתיע שוב את האויבים שלנו, שחלק לא קטן מהתאווה שלהם להתקיף אותנו נגרמה כי הם האמינו שאנחנו חברה מפוררת. ממשלה כזו תהיה יעילה יותר להחזרת החטופים ולרפורמה בהסכמה במערכת המשפט, הסכמה שבעצם כבר קיימת.

כולם, כולל שופטים הגונים, מסכימים שצריך רפורמה. רק בגלל הצורך בנושא לריב עליו, הפכו התיקונים וההתאמות הדמוקרטיות הקלות במערכת החוק להיות נושא למריבה מרה והרסנית. בימים אלה, כשמתחילים אולי להיראות סימנים ראשונים של ניצחון על הטרור, ימים שההגדרה "היסטוריים" אינה מופרזת לגביהם, אנחנו צריכים להניח את מחלוקות העבר המדומות. המדינה איננה אוסף של קבוצות כדורגל שאוהדיהן תמיד חייבים לשנוא שנאת מוות את הקבוצה היריבה. אפשר גם לאהוב. או אז נוצר משחק יפה יותר מאשר כדורגל, וכולם מבקיעים את השערים לטובת כולם.

הטייסים וצוותי הקרקע צריכים לעבוד יחד בעוד הרבה משימות קשות. הם לא יכולים אלה בלי אלה. יש בתוך שני הצוותים הללו ימניים ושמאלנים, מצביעי מפלגות קואליציה ואופוזיציה. הפוליטיקאים שלנו צריכים לתת להם ולעולם הרגשה שכולנו יחד.