נולדתי ב־1983 - אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמות העצמאות ויום כיפור, ומלחמת העולם השנייה והשואה, ואחרי שניל ארמסטרונג נחת על הירח, אחרי כל מה שהוא חלק ממה שמוגדר מבחינתי "היסטוריה". לא חשבתי שאני אהיה חלק מההיסטוריה. 40 שנים התהלכתי בתחושה שאנו נמצאים בעידן של פוסט־היסטוריה, שבו מעולם לא קרה משהו שידעת שהולך להיות בעתיד חלק מההיסטוריה הגדולה. שום דבר כמו למשל מלחמות יום כיפור, העצמאות, ששת הימים ושחרור ירושלים. היה לי ברור שלא אוכל לספר לילדיי ולנכדיי על "התקופה ההיא שבה...". וטוב שכך, כי כמעט תמיד כשמישהו מדבר על התקופה ההיא, על "הפעם שבה", זה מגיע מהצד השלילי, בהקשר שלילי. מספיק להסתכל אחורה על ההיסטוריה הגדולה - מה שזוכרים זה את המלחמות, לא את הסכמי השלום.
גם למזל יש חלק בשש-בש, אין ספק. אבל מה בחיים האלו איננו מזל? | ליאור דיין
דירוג החוויה: מסקר שביעות רצון לקוחות ועד סקר שביעות רצון מהחיים | ליאור דיין
אבל אז הגיע 7 באוקטובר, ובאותו הרגע ידעתי שאני חלק מההיסטוריה. שאני נמצא בעיצומו של אירוע שיעצב את העתיד ויהדהד למאה השנים הקרובות לפחות.
לא רציתי להיות באירוע בסדר גודל כזה שאוכל לספר לילדיי ולנכדיי על היום שבו התרחש ואיפה הייתי ומה הרגשתי. על הרגע שבו הבן שלי העיר אותי בשש וחצי בבוקר ביום שבת ההוא, על הרחובות שהתרוקנו מאדם, על הרגע שבו לראשונה ראיתי את מראות הזוועה שהגיעו מהקיבוצים ומהמסיבה ברעים, על הרגע שבו נחשפתי לראשונה לפניהם של 251 איש שנחטפו ועל הימים הארוכים שלקח לי לעכל את המספר הזה. 251. ועל עוד כמה מספרים שמספרים סיפור קשה ומחניק. מעל 1,600 נרצחים וחללים. מעל 17 אלף פצועים. מעל 140 אלף אזרחים שנעקרו מבתיהם. גם המספרים מהצד השני הם טרגיים. מעל 44 אלף הרוגים בצד הפלסטיני. לא כולם מחבלים ואנשים שנשבעו להביא את הבשורה של הג׳יהאד ומוחמד בחרבות ורובים. אולי הרוב, אבל לא כולם. בחלוף שנה אפשר ומותר גם לחוש את הכאב של הצד השני, של אלו שנקלעו לסיטואציה המרה.
לקומיקאי לואי סי.קיי. יש קטע שבו הוא מדבר על האנשים בתקופת התנ"ך ושואל אם האנשים בתקופה ההיא ידעו שהם הולכים להיכנס לתנ"ך, להיסטוריה. "מעניין אם משהו קרה ואז הם אמרו: ׳חברים, זה לגמרי הולך להיכנס לתנ"ך׳. אולי כדאי שאעשה גוונים בשיער כדי שאיראה טוב בתנ"ך?".
עוד לא הגענו לתקופה שבה אפשר להתבונן לאחור ולעשות בדיחה במופע סטנד־אפ על מה שהתרחש ב־7 באוקטובר, אולם זה ברור לכולם שאנו נמצאים בתקופה שתהיה חלק מההיסטוריה הגדולה. תקופה שייכתב עליה רבות ושתשפיע על כל דבר מעתה ואילך. ידעת את זה כבר באמצע אותה שבת. ידעת את זה לפי השאלות של הילדים, לפי המבט על פניהם של המגישים באולפן החדשות, על פי קטע הווידיאו ששחרר ראש הממשלה, על פי התגובה של הנשיא האמריקאי, על פי הפחד שחלחל בגוף.
זו הפעם הראשונה בחיי שבה הרגשתי פחד קיומי. תמיד הייתי חלק מישראל העוצמתית של ההייטק ושל צה"ל ממבצע אנטבה וחיסול השייח' יאסין ושל המוסד מאייכמן ומבחוח, ולא חשבתי שאי־פעם יגיע יום שבו ארגיש לא בטוח ברמה הקיומית. זו הייתה התחושה ב־7 באוקטובר, כשיישובים במדינת ישראל נכבשו - דבר שלא קרה מאז מלחמת העצמאות.
נולדתי ב־1983 וחשבתי שההיסטוריה מאחוריי, שתמיד ארגיש בטוח וחזק כישראלי ושלא יקרה שום דבר שיערער את זה. הרבה דברים התערערו ב־7 באוקטובר. עוד רבות ייכתב ויפרנס דורות שלמים של מחזאים, במאים, תסריטאים וסופרים. כל אחד ייתן את הפרספקטיבה שלו על האירוע ויביע את מה שחש באותו היום. אחר כך, בחלוף כמה עשורים יבואו דורות של יוצרים שיצרו יצירות על היום השחור ההוא והמלחמה שבאה בעקבותיו, מבלי שהיו בהם. אירוע בסדר גודל כזה הופך לפס ייצור של סרטים, ספרים, הצגות וסדרות טלוויזיה. והיוצרים האלו יבואו וישאלו אותנו איך זה היה להיות שם ביום ההוא ובמלחמה שבאה בעקבותיו. כל אחד יספר על התחושות שלו ועל הזיכרון שלו מנקודת המבט האישית שלו. הסיפורים הטובים ביותר יהפכו למוצר - ספר, סרט, הצגה.
והם, היוצרים, יישבו שם מולנו ויידהמו ממה שאנחנו נספר להם. בדיוק כמו אותם יוצרים שרוצים ליצור יצירה על השואה ומראיינים ניצולים שהיו שם. הם יתעדו את הכל. ואז הם ישאלו אותנו: "ידעתם באותו הרגע שאתם חלק מההיסטוריה?".