לפני שבוע בערך עמדתי בתור בקניון עזריאלי בת"א. לפניי היו כמה אנשים, וכולנו חיכינו בסבלנות. לפתע הגיעו שתי בחורות צעירות, ובאופן הכי בוטה וגלוי פשוט עקפו אותי. פניתי אליהן באיפוק, בהן צדקי, ואמרתי "סליחה, למה אתן נדחפות?". אחת מהן סקרה אותי בהפגנתיות, מכף רגל עד ראש, ואז הפטירה במבט מלא בוז: "בסדר, בסדר, אשכנז!!", והלכה אחורה.

"יוצא לאור": פסטיבל המוזיקה בנגב העניק פרשנות חדשה וכואבת לשירים | שי להב
הימין רוצה מלחמה בכל החזיתות - ומתעלם מהמציאות עצמה | שי להב

אף שמדובר באירוע מינורי, בטח בקנה מידה של הימים האלה, התקרית הזאת פשוט טלטלה אותי. כל הדרך הביתה, ברכבת, ממש רעדתי מכעס. וניסיתי לנתח לעצמי מדוע בחורה צעירה שכלל לא מכירה אותי מפגינה כלפיי כזו שנאה יוקדת. היא הרי לא גדלה במעברה. וההורים שלה לא קופחו כי לא החזיקו בכרטיס האדום. וכן, אני מכיר היטב את הסטטיסטיקות המעידות על פערים שעדיין מתקיימים בין מזרחים ואשכנזים גם היום. אבל הבחורה הזאת, שנולדה אחרי שנת אלפיים, גדלה לתוך מדינה שהמוזיקה הכי פופולרית שלה היא מזרחית. שהסדרות האהובות ביותר על המסך שלה הן "זגורי אימפריה" ו"שנות ה־80". ושבממשלה שלה יושבים שרים בכירים כמו מירי רגב ודודי אמסלם. בקיצור, אין לה שום סיבה אובייקטיבית להתנהג אליי ככה, מעצם היותי חיוור פנים. להסתייג ממני, אולי. זה מבאס, אבל שבטיות היא דרכו של עולם. אבל לנהוג בי בכזו שנאה מופגנת? מאיפה זה בא לעזאזל?

זה בא, ככל הנראה, מהבית. וגם מהאווירה הכללית במדינה, שעוברת דרך הפוליטיקאים שלנו והרשתות החברתיות. זה לא טור על המאבק העדתי, אלא על שנאה. עמוקה, מושרשת, שקיימת בלב המדינה הזאת. שנאה שמסבירה את התשובה - העגומה במיוחד - לשאלה הפופולרית: מה למדנו מ־7 באוקטובר. והתשובה היא: כלום. ממש ממש כלום.

בשבועות הראשונים שאחרי הטבח הנורא שררה פה תחושת סולידריות. זאת הייתה לפחות התחושה, שגם אני הייתי שותף לה. העזרה ההדדית. שיעורי ההתנדבות הגבוהים. הרצון הציבורי המופגן לשים מאחור את כל המחלוקות. כל אלה פיתחו ציפיות לשינוי מהותי בחברה הישראלית. אבל עכשיו, שנה אחרי, נדמה ששום דבר לא השתנה באמת. חזרנו למצב קיצון שבו אפילו הבעת תמיכה פומבית במשפחות חטופים מתפרשת כאקט פוליטי, שגורר גילויי שנאה אלימים.

וכל זה קורה, כי מתברר שהחלוקה שלנו לשבטים והאיבה ביניהם היא עדיין חזקה מהכל. והיא שקובעת באמת את מהלך הדברים, מאחורי כל הוויכוחים הכאילו עקרוניים על הרפורמה המשפטית, עסקת החטופים, עתיד עזה וכו'. עובדה שלא משנה על מה הוויכוח, השבטים תמיד ייערכו זה למול זה. אפילו כשמדובר בתחומים שאמורים להיות חוצי מחנות, כמו גורל החטופים למשל. אם אותה בחורה שעקפה אותי בתור הייתה נקלעת להפגנה למען חטופים בת"א, היא הייתה רואה ה־מון אשכנזים מבוגרים. כן, אני יודע. יש גם צעירים. וחובשי כיפות. ומזרחים. אבל הרוב, הרוב נראה הומוגני להפליא. או להחריד. וקרוב לוודאי שהנדחפת שלי הייתה מתייצבת באופן אינסטינקטיבי נגדם. לא בגלל מה שהם אומרים, אלא בגלל מי שהם. וכן, זה עובד גם הפוך. אולי באופן פחות בוטה ויותר מוסווה, אבל השנאה והבוז לא הלכו לשום מקום.

מה שקרה ב־7 באוקטובר רק תרם, בפיתול אכזרי במיוחד של הגורל, לשסע הזה. כי הטבח פגע בקיבוצים, אולי הביטוי האולטימטיבי של "ישראל הראשונה". אבל הוא הכה גם בשדרות ובאופקים (שהסיפור שלהן, בהכללה, הושמע הרבה פחות מזה של הקיבוצים. וגם כאן, השבטיות מנצחת). ובהמשך, כשהתפתח הוויכוח על טקס הזיכרון הממלכתי, הקיבוצים שנפגעו מיהרו להכריז שהם מחרימים אותו, בעוד ראשי העיריות של שדרות ואופקים הציעו לקיים אותו אצלם. הקרע אין לו סוף.

ואני אגיד פה משהו נורא: אין לי ספק שהמוני ישראלים מתקשים להזדהות רגשית עם חטופים שהם קיבוצניקים זקנים. ובטח לא להוטים לשחרר בעבורם מחבלים. אני חושש שהמצב היה דומה גם אם רוב החטופים היו מתנחלים חובשי כיפה מיהודה ושומרון. אפילו האסון הנוראי בתולדותינו לא הצליח לגבור על האסון האמיתי. על מפלצת השנאה.