מדובר בגלויה של נוסע בזמן: הטור הזה נכתב בכוונת מכוון יותר מחודש לפני שאתם קוראים אותו. זה קרה אחרי שגיליתי שהוא האחרון להתפרסם לפני התאריך הטעון כל כך, 7 באוקטובר, והחלטתי שכדי לא לתת לאקטואליה להכתיב אותו, מוטב שאתיישב מראש מול המקלדת.
הנה כמה דברים שקרו השבוע: אלקעדי פרחאן, חטוף תושב רהט, הושב לחיק משפחתו במבצע חילוץ של צה"ל והשב"כ. בית המשפט העליון ושר המשפטים מתכתשים בגין סירובו של האחרון לכנס את המועצה למינוי שופטים והסערה הציבורית סביב טקס הזיכרון לטבח 7 באוקטובר עודנה בעיצומה (נכון לרגע כתיבת שורות אלה, מתארכת רשימת האומנים שמבכרים את הטקס האלטרנטיבי על הממלכתי). 

מה עוד? ראש הממשלה ביקש מהשב"כ לתגבר את האבטחה סביב בנו השוהה במיאמי ו...יש גם בשורה אחת טובה מכיוון לא צפוי בעליל: הקלה בחום חזויה לקראת סוף השבוע. למה אני מתקצר לכם חדשות מלפני יותר מחמישה שבועות, שהם כנצח במושגים ישראליים? כדי לנקות את עצמי מכל דיון אקטואלי. במדינה כה מופרעת, לך תהמר מה מכל הפרשיות שכולנו מתווכחים על אודותיהן היום, תשרוד בכותרות גם בעוד משהו כמו חמישה או שישה שבועות.

למה נערך הניסוי הזה? אולי כדי לגלות שדברים שעליהם כתבנו פוסטים זועמים ובגללם הרמנו את הקול והכרזנו שהגיעו מים עד (גועל) נפש, הופכים בזרימה של האירועים לשוליים, כמעט חסרי חשיבות. את הלקח הזה קל להטיף, אבל קשה מאוד להחיל אותו על עצמך. זוכרים שהיה פה פעם פייסבוק כפלטפורמה חברתית מרכזית, לפני שהפך מועדון יום לקשיש? ובכן, יש לו אלגוריתם שמקפיץ כל מיני פוסטים ביום השנה לעלייתם לחלל הווירטואלי. מצחיק לפעמים להיזכר על מה רתח הדם. 

רוצים דוגמה? בבקשה: לא מזמן נתקלתי בתמונות שעלו באוב מההפגנות בכיכר גורן בפתח תקווה, מול ביתו של אביחי מנדלבליט. מי היו המוחים? תתפלאו, לא נאמני נתניהו שמחו נגד "תפירת תיקים" כביכול, אלא להפך: אלה שכינו את מנדלבליט "היועץ המשפחתי לממשלה", כדי לרמוז שהוא משרתם של מי שמינו אותו - ורק אחר כך נאמן לשלטון החוק. אז מי צודק? אלה שטוענים היום שמנדבליט הוא איום, או מי שטענו כך לפני כמה שנים? וכן, בכוונה בחרתי בדוגמה שאינה קשורה לאירועי 7 באוקטובר, רק כדי להראות לנו איך דברים נראים אחרת מבעד לערפילי הזמן.

אפילו על 7 באוקטובר אפשר להביט כבר בפרספקטיבה של שנה. אני זוכר את הדעה הרווחת בימים הראשונים שלאחר הטבח (גם בקרב תומכי נתניהו!) שהמחדל - בלי קשר למידת אחריותו לו (על זה כנראה עוד נוסיף להתווכח) - יעלה לראש הממשלה בכיסאו. ובכן, שני הצדדים לוויכוח יוכלו להסכים בוודאי על דבר אחד: מאז פרץ, הדבר העיקרי שאירע הוא שחלפה שנה. כך יהיה גם עם כל השאר: ציר פילדלפי יעלה אבק במחסני ההיסטוריה, והשאלה אם היה צריך להקפיץ את חיל האוויר מוקדם יותר - תהפוך מנושא לוויכוח בין פרשנים לוויכוח בין היסטוריונים. 

לא מוגזם להמר גם שאי־שם בשנת 2073, אם עוד נהיה בסביבה (כלומר כמדינה, אני אישית כבר לא אהיה. היי, הנה מצאנו בכל זאת משהו בטוח!) במלאת 50 ל"מחדל שמחת תורה", יתמלאו מוספי החג (או כל פורמט אחר שדרכו יצרכו אז תקשורת) בראיונות חג עם הרמטכ"ל (שהיום הוא בגן חובה) שיבטיח שהלקח נלמד ושצה"ל מוכן לכל תרחיש.  איך אני יודע? אני לא, אבל תודו שזה הימור די בטוח, בעיקר אם נזכרים בגיליונות החג במלאת 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, אלה שהתפרסמו בשלהי ספטמבר 2023.

האקטואליה תעבור לאגף ההיסטוריה, האבל יעבור למחלקת ההנצחה ויישאר רק הכאב, שאפילו הוא ילך ויצטמצם. יצטמצם, אבל ברוחב: מכאב של מדינה שלמה הוא יישאר כאבם של מי שחייהם התהפכו עליהם בשבת יפה של סתיו, במה שאמור היה להיות רגע החסד האחרון של השנה, רגע לפני ששבים למרוץ החיים של אחרי החגים.

איך תשפוט אותנו ההיסטוריה, אין לדעת. מה שבטוח הוא שהיא תלעיג כל קביעה פסקנית שאנו מסוגלים לקבוע היום. את הלקח הזה אני לוקח איתי אל יום השנה לאירוע העצוב ביותר בתולדות הציונות. הלקח הזה גדול הרבה יותר מכל פרשייה שמעיבה על מצב הרוח היום - ותוסר מחר מעל לסדר היום.

זה לא אומר שאי אפשר להתעצבן, זה לא אומר שלא צריך לתת דין וחשבון או לדרוש אותו מאחרים. כל הצ'יל הזה שאני מטיף לו עכשיו לא בא כדי שנימנע משיח אקטואלי - ואפשר אפילו שיהיה נוקב. רק שרגע לפני שאנחנו מתים (כמטאפורה) מתסכול בגלל דעה שונה, בואו נזכור שאין דעות ששווה למות למענן, בעיקר כי דעות משתנות - ולך תדע אם אתה לא מת בגלל הדעה הלא נכונה.