ילדה קטנה עם מחשבות גדולות של מבוגרים. ככה אני זוכרת את עצמי. כבדה מדי, מבינה מדי. יושבת בבית, מלאה ברצינות תהומית שהייתה מחלחלת לתוכי כמו שד בשעות אחר הצהריים. זה קרה משום מה בכל יום שבת. דכדכת מוצ"ש, קראו לזה המבוגרים. סחבתי אותה על עצמי ללא סיבה מיוחדת. אני זוכרת את זה ממש באופן פיזי.
התחושה הייתה מתחילה לפעום במעמקי הבטן בשעה ארבע אחרי הצהריים בשעון חורף, וקצת לאחר מכן בשעון קיץ.
להוציא עצבים על הכדור: רק בטורניר באולינג ענק נבין משהו על עצמנו
אסון התאומים מוכיח שדווקא את החוויות הטראומטיות זוכרים היטב | טליה לוין
צלילי כדורגל בקעו מהרדיו ברקע, ואני כבר ידעתי שזה נגמר. עומדת במרפסת הקטנה, מרגישה בצורה פיזית כמעט את האוויר המוזר הזה שיש רק במוצאי שבת ורק בישראל. להבדיל מאנרגיית הלב המתרחב של אחר הצהריים בשישי, במוצ"שים האוויר דחוס. אי אפשר להסביר וזר לא יבין זאת.
אני זוכרת את הרגעים האלה טוב מדי, בגיל 10, 11 וגם שנים רבות אחרי כן. הם לא הרפו ממני גם כשהייתי מבוגרת, וכמו כולם הייתי צריכה להתעורר לשבוע חדש עמוס, לחיים עצמם.
פעם, כשניסיתי לחפש תשובות ולהבין למה, איזה איש מאמין שהכרתי אמר לי שרגע לפני שהשבת יוצאת, עוזבת האנרגיה הקדושה ומפנה את מקומה לאנרגיית החולין, וזו הסיבה שרבים מרגישים כאילו השבת עזבה אותם. אני פתוחה לדעות ורעיונות שאני לא מכירה, לכן זה היה הסבר משכנע עבורי, אבל לא לחלוטין.
שיאו של עונג שבת שלי היה תמיד בבוקר, שעות קסומות של שקט וטיולים ליד הבית ואיסוף חרציות ופרחי בר שהיינו קוטפים ומייבשים בתוך כרכי הענק של האנציקלופדיה העברית, בזמן שאבא שלי עם הטרנזיסטור שלו משמיע לנו את "יתוש בראש". צחקתי גם כשלא הבנתי את הבדיחות.
בשנים הראשונות אחרי שעזבתי את הבית, עוד הייתי חוזרת לבית של ההורים בסופי שבוע, נאחזת בישן ובמוכר. לקח לי זמן להשתחרר לגמרי מנוהל שבת של ילדותי ולבנות את ה"שבת בבוקר" החדשה שלי, כבן אדם עצמאי ומבוגר בביתי. נוהל שבת חדש, בלי חרציות ובלי ייבוש פרחים, בלי "יתוש בראש" אבל עדיין עם רדיו ועם אנשים שאני אוהבת.
לקח לי זמן, אבל מצאתי מחדש את הקדושה החילונית שהיא שלי, והקפדתי לשמור עליה היטב, אפילו קצת בקנאות. לטוב או לרע, אני כמעט לא משנה הרגלים שטובים לי. קרה לא פעם שהחיים היו צריכים לדחוף אותי לקצה כדי שלא אפחד לעשות שינוי או לנוע.
לא הספיקו גם ארבעה עשורי חיים כדי שאפנים שאף שאני הרפתקנית בנפש, מאוד קשה לי עם שינויים, עם עוגנים שמתפרקים, עם עונות שנה מתחלפות, עם סיומות. כנראה גם של שבתות. ככה גם עם אנשים. קשה לי להיפרד, קשה לי להמשיך הלאה. קשה לי לשבור מסורת.
כבר שנה שלמה שאני לא סובלת מדכדכת מוצ"ש. מחכה לימי ראשון באנרגיית שיא. מעדיפה המולת חיים משקט מדומה. אם הייתי יודעת שהדרך הטובה להירפא מהבלוז הזה היא על ידי הפיכת יום שבת בבוקר לטריגר אישי ולאומי, הייתי מוותרת על זה מראש. מסכימה לשאת בתוכי לנצח את חוזה הדכדכת של זמן מלווה מלכה.
בחודשים הראשונים אחרי האסון הייתי מתעוררת בשבתות מוקדם. מכוונת את השעון לשש ונותנת לשעה הראשונה של הבוקר לעבור כמעט בשקט. ערנית לחלוטין, דרוכה. לאט־לאט השתחררתי. למדתי להסתגל למציאות החדשה ולא לפחד לרדת לים מוקדם מדי. ימי השבת של כולנו כבר לא יהיו אותו הדבר. זה היום הכיפור של הדור שלנו. כמו אלה שחוו את אותה השבת במלחמת יום כיפור והיום הזה השתנה עבורם לנצח, גם אנחנו נצטרך למצוא עוגן אחר שימלא לנו מצברים.
לפעמים אני משחזרת עדיין בראש את הבוקר המוזר הזה, או ליתר דיוק את הערב שלפני כן. איך נרדמתי על הספה אחרי ערב עם חברים, איך קמתי מוקדם מדי כי שמעתי רעש והייתי בטוחה שזו תקלת צופרים. איך חזרתי לישון כי הכל היה מוזר, ואיך במזל גדול חבר העיר אותי ו־20 דקות לאחר מכן התפוצץ לי הבית וגרם לי בלית ברירה לנוע באינסטינקט מהר קדימה, ולהפסיק בבת אחת עם ההרגל להביט כל הזמן לאחור.
וזו אולי מחשבה אופטימית אחת קטנה לקראת ראש השנה שאני מחזיקה בתוכי, החג עם האוויר המיוחד שהוא מביא איתו. הזדמנות להתחלה חדשה שהעולם נותן לנו שוב ושוב באופן מעגלי וייתן לנו תמיד, לא משנה מה קרה בחוץ ומה עוד יקרה. ואני רוצה שכולנו נאמין ביחד שנוכל לעשות את זה הפעם בטוב.