נדמה לי שמה שקורה בשנה האחרונה הוא לא עוד דף בהיסטוריה, אלא ספר חדש והתרחשות מטאפיזית. מדי שבוע אני כותבת מדור אישי כדי לזכור איך נראית התפוררות שזרעיה נטמנו לפני זמן רב, איך נראה מאבקו של הטוב על הישרדותו בזמן אמת, בזמן שכוחות הדין משתוללים פה. אין חיה כזאת, שנאת חינם. תמיד יש מי שישלמו עליה ומי שירוויחו ממנה. זו תמצית טוריי מהשנה האחרונה, מונחת על ציר הזמן.
אוקטובר 2023. בלילה לפני שהגיהינום מגיע לכאן, הכלבה הזקנה והסנילית של השכנים נובחת ונובחת. אני צולעת אליה ברגל פצועה לחצר ומבקשת: בבקשה די. עכשיו זה רק שתינו. היא מסתכלת עליי במבט מבין, וכל אחת מאיתנו מדדה בחזרה למקומה. אחרי שעתיים האזעקות מבהילות אותנו למקלט.
נובמבר 2023. אי אפשר לתפוס את השבר העצום. הנרצחים, החטופים. עדיין אי אפשר. מיום ליום מתגלה הארץ האהובה שלנו כמדינת פריפריה - גיאוגרפית, חברתית, כלכלית ובוודאי ביטחונית, ומתברר כמה הוזנחנו לאורך השנים. תושבות ותושבי הצפון והדרום הופכים לפליטים. החברה האזרחית, כלומר כולנו, עוברת לניהול עצמי הכולל אריזות מזון, חמ"לים לאיתור נעדרים ותרומות דם במהירות שיא. אחים לנשק, מסעדת האחים, יוזמות של חרדים; נדמה שחזרנו להיות עם.
התקשורת הזרה מסתובבת פה. בפגישה עם כתב קטלוני הוא מביע התפעלות מהחמ"ל האזרחי הירושלמי המצוין. האם את מתרגשת מהלכידות ומההתגייסות? הוא שואל. אני לא מתרגשת וזה לא יופי בעיניי, אני עונה. מה שאתה רואה פה זה עם שנאבק על קיומו. ישראל עברה ועוברת מתקפת טרור מתמשכת, מתקפה אכזרית, סדיסטית ומופרעת. אתה רואה את כל זה? כל מה שאתה רואה כאן קורה כי אנחנו יודעים שאם לא נעזור לעצמנו, אף אחד לא יעזור לנו. סיימנו עם אשליית הכפר הגלובלי.
"קונספציה" הופכת למילת המפתח, אולי זו דרך אחרת לומר: "היינו שחצנים. לא הבנו כלום". דור הטיקטוק מתגלה ככוח חלוץ. הלוואי על כולנו יכולת כזו להסתגל למצבים חדשים. הממשלה מתגלה כגרועה בתולדות המדינה, אם לא בתולדות המדינות המודרניות.
לא חולף הרבה זמן, ועל כל דבר יפה שקורה צצים שניים מכוערים: פריצות לכלי רכב של מילואימניקים, ארגזי עגבניות טורקיות שעליהן מדבקות "תוצרת ישראל", בני נוער נושרים המתחזים למפונים.
דצמבר 2023. גם מי שמיהרו להוציא דרכון זר מגלים מהר שדבר לא השתנה. כמו שהרצל אמר, אנטישמיות תהיה בכל מקום שיש בו יהודים. גם אם נדבר במבטא גרמני ובלחש, כשיחפשו אותנו בשל יהדותנו ימצאו אותנו. הקיבוצים, שספגו ביקורת במשך שנים, פותחים את השערים למפונים ומפגינים עמידות כפי שרק הם יודעים. פחות משנה לאחר מכן יפרסם עיתון "המודיע", ביטאון אגודת ישראל שיושבת בממשלה, טור שבו נכתב כי קיבוצי השמאל צריכים להתנצל על 7 באוקטובר. מילא שאין שם עריכה, אבל איפה הראייה קדימה? מאיפה התעוזה לירוק כך לתוך
היד שמאכילה אתכם?
ינואר 2024. בכל מקום מבטיחים לנו ש"ביחד ננצח". מהו הניצחון? אין מי שיסביר. לימים יתגלה כי בחוגים מסוימים פניו של הניצחון כפני המוות. תמונות של חיילים טובים ויפים ומעליהן הסיסמה: "עד הניצחון המוחלט". באמת תודה שעקדתם. הצורך לאחוז בתו התקן של הצדק, הרוח והיהדות הולך ומתגבר. מילים כמו "בוגדים", "מתבוללים", "סמולנים" ו"ביביסטים" מושלכות שוב ושוב לחלל ומחוללות בו מחול שדים. יש לנו מדינה, ריבונות וחירות אחרי אלפיים שנות גלות, אבל יותר ויותר קולות מלבים פה את השנאה.
פברואר 2024. עוד ועוד עולות ועולים חדשים מגיעים לארץ. שני קצוות של עזיבת בית. כמו שכתב יהודה עמיחי, אין באמת ניסים ביציאות מצרים. "אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם־סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו".
מרץ 2024. יום האישה הבינלאומי מצוין כמדי שנה, וברקע התעלמות בוטה של ארגוני הנשים העולמיים מאונס, מרצח ומחטיפת נשים יהודיות. מול השתיקה הרועמת, חגיגה צורמת: לאחר 42 שנה, העדלאידע חוזרת לירושלים ולערים נוספות, למרות ההתרעות הביטחוניות והאבל הכבד על הנופלים, הנרצחים והחטופים בעזה.
אפריל 2024. האמירה של הרב יצחק יוסף, "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחו"ל", מכה גלים. אולי בזכות רהבו לא רחוק היום שבו מה שהיה לא יהיה.
מאי 2024. קהילת הטיפול בישראל מתמודדת עם גל עצום של ילדות וילדים שנחטפו ונפגעו. חוקרים כדוגמת ד"ר בעז כהן וד"ר ורנה בוזר מדגישים שהעדויות ההיסטוריות שנאספו בשואה יכולות לשמש ככלי מרכזי בשיקום ילדים כיום, בדיוק כפי שהיו לאחר מלחמת העולם השנייה: חזרה ללימודים, יצירת סביבה משפחתית ושימור קבוצות השווים יכולים להציל את הילדים.
יוני 2024. הפגנות המוניות מימין ומשמאל גודשות את הרחובות. תושבי הצפון והדרום שננטשו לאורך שנים בידי הממשלה מבקשים עצמאות ניהולית. המציאות המורכבת בישראל מעוררת מחשבות על חלוקה לקנטונים - יהודיים וערביים - שבהם ניהול עצמאי בנושאי חינוך, בריאות וביטחון. את הרעיון הזה העלה בעבר איתמר בן אב"י ב־1944 ב"אקונומיסט", והוא עלה גם באו"ם ובכנסת.
יולי 2024. עוד ועוד חיילים יפים וטובים נהרגים בזמן שהוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים מאשרת את הקמתו של מגדל "בורג׳ חליפה הירושלמי", קרוב-קרוב ליד ושם ולבית הקברות הצבאי בהר הרצל. המצביעות הנלהבות בעד המיזם הן הסיעות החרדיות, ש"ס ו"ירושלים בנועם".
אוגוסט 2024. יוקר המחיה חונק. חברות וחברי הכנסת ממשיכים ללכת הביתה עם שכר חודשי של כ־50 אלף שקלים. מנגד, היוזמות האזרחיות ממשיכות להראות את הטוב והיפה: מבוגרים יוצאים לקטיף כדי להציל את התוצרת, משפחות נותנות מחסה למפונים, ומתנדבים מעניקים נחמה לפצועים בבתי החולים. הממשלה עדיין בהפסקת סיגריה.
ספטמבר 2024. קיבוץ מנרה ויישובים נוספים בצפון ובדרום נמחקים כמעט לגמרי. לאחר עשורים של מאבקים והפגנת נאמנות לערכי ההתיישבות הציונית, זנחה אותם המדינה לטובת אזורים אחרים. המשטרה מאבדת בלמים והופכת לגורם עוין ואלים בעיני חלק רחב מהציבור. כרזת הפורטרט של הירש גולדברג-פולין ז"ל הקוראת לשחרורם המיידי של בני הערובה, שנמקים מ־7 באוקטובר במנהרות האויב הרצחני חמאס, עדיין תלויה ברחוב בן סירא בירושלים.
הכלבה הסנילית הקשישה ממשיכה לנבוח כמו מטרונום מקולקל. הצטרפו אליה כמה תנים שברחו מאימת הדחפורים ומצאו בית חם בשכונה, שכנה עם טנטרומים וילד שמתאמן בנגינה בחלילית. רק שנחזיק פה מעמד. יש הרבה עבודה לעשות.
