אני ועוד אמא ישבנו בגן השעשועים ברחוב חנה סנש 3.
היא הוציאה שקית עם ענבים חתוכים לאורכם והניחה על השולחן,
אני הוצאתי חטיף דובונים שהבת שלי אוהבת,
היא הוציאה אפרסקים חתוכים לרבעים,
אני הוצאתי שתי מטריות שוקולד קטנות.
היא לא שפטה,
וגם אני לא.
החלטנו שהילדות יחלקו ביניהן.
היא קראה לבתה, אני קראתי לבתי,
בתה לקחה מטריית שוקולד,
ובתי חופן ענבים,
"הדשא של השכן", היא חייכה אליי,
"לגמרי", עניתי והבנות שבו לשחק.

ישבנו שם שתינו והבטנו על הגינה, גן סיפור כזה, עם מתקנים חדשים וצבעוניים.
שתי הבנות שלנו, בנות אותו הגיל, שיחקו בקרוסלה הקטנה, פעם בתה ישבה בפנים ובתי סובבה ופעם ההפך.
מדי כמה דקות אחת מאיתנו פתחה את אפליקציית החמ"ל או הצבע האדום.
"היה באזור?", שאלתי
"כרגע בצפת", ענתה, "לא להאמין ששנה אחרי ואנחנו עדיין בזה".
שתקנו בהסכמה.
"עוד קצת וזה יעבור", אמרתי, "צריך לתת לצה"ל לנקות שם פעם אחת ולתמיד ויהיה בסדר".
"את אופטימית", גיחכה, "בעלי במילואים כבר כמה חודשים, זה מה שזה, ננקה שם, ננקום קצת ועוד כמה שנים שוב יתקיפו אותנו".

אני שונאת ויכוחים פוליטיים ובכלל, נושאים כאלו מכבידים. למזלי, הפעם דעתי לא הייתה רחוקה מדעתה, הסכמתי איתה ולקחתי רבע אפרסק.
"כמעט התגרשנו השנה", אמרה לי, "לא רק שהיינו מפונים מהדרום, הוא גם קיבל מילואים ונשארתי עם ילדה קטנה ובהריון לבד".
"איפה המשפחה שלך?"
"עזרו פה ושם, אבל בסופו של יום זה את מול העולם. לנקות, לבשל, לכבס, לעבוד, לשכנע שלא יפטרו אותך, לחיות שלושה חודשים בחדר מסריח של מלון ולדאוג לבעלך באובססיה, אין סיכוי שהייתי נשארת אלמנה".
"לא לא, אל תגידי דברים כאלו".
"שתי חברות שלי נשארו אלמנות, מה אני שונה מהן?".

השיחה הפכה להיות קודרת, כמעט ולא הצלחתי להוציא מילה, נראה היה כי כבר חודשים האישה היפה שעל ידי, כמוני - באמצע שנות ה־30 לחייה, רק עם הרבה יותר שערות לבנות, צריכה לפרוק. ואף שהשנה הזאת פירקה לי את הצורה בכל תחום אפשרי, לא העזתי לקום מהספסל.
"תכף יתחילו האזכרות, את יודעת?", הביטה בי, "החברים שלנו מהקיבוץ, מהמכינה, נראה לי שאת סרט החתונה שלנו אפשר לטשטש, חצי מהאורחים היו שם בדרך כזו או אחרת".

אמא אחת באה והתיישבה על ידנו, חייכנו אליה, אבל היא כבר שמעה את השיחה ולא חייכה חזרה.
"באף מדינה אחרת לא הייתה היום עזה", אמרה. היה לה מבטא רוסי כבד וריח טוב. היא קשרה לבן שלה את השרוכים והוא רץ אל ארגז החול.
"רק פרייארים כמונו יתחנפו לכל העולם", המשיכה, כנראה שגם היא רצתה לפרוק.
"אין מה לעשות, אנחנו יונקים מאמריקה, זה מה יש", אמרה האמא הראשונה.
"את טועה", תיקנה אותה השנייה, "אמריקה לוקחים מאיתנו לא פחות, אל תדאגי להם, הם לא פרייארים".
כמה נערים ונערות מהנוער העובד והלומד עברו בין יושבי הגינה וחילקו צמידים צהובים. לא שאלנו הרבה, מיד הגשנו את הידיים שלנו ואחת מהן, מתולתלת וביישנית, קשרה לנו. כשראו זאת הילדים, רצו אלינו.
"גם אני רוצה צמיד אמא", אמרה בתי.
וכך גם שאר הילדים.

נערה אחרת, גבוהה מאוד, רכנה על ברכיה וקשרה להם את הצמידים לידיים. לעזאזל, איזה סוריאליסטי כל המצב הזה. ילדים שעונדים צמידים כי זה נראה להם מגניב, לו ידעו לשם מה הצמידים ומי נרקב במנהרות בשעה היפה הזאת של בין ערביים, רגע לפני החופש של ראש השנה.

כשהחל לרדת הערב, הלכנו כולנו לאכול פיצה אצל ההוא עם המגש ב־20 שקלים. שני נערים עבדו שם במקומו, גם הוא גויס.
"הוא בעזה", התהדרה אחת מהן, "אבל אל תדאגו, דניאל פה מכין פיצות אש".
הזמנו שני מגשים וישבנו יחד עם הילדים.

מסך פלזמה ענק שהוציא ההוא מהפיצוצייה, התמלא בהתרעות על צבע אדום, קריית מוצקין, קריית ים, חיפה, יקנעם, זה התחיל להתקרב אלינו לחריש. מסביבנו אנשים לקחו את ילדיהם והחלו ללכת הביתה. אחד האבות אפילו האיץ כל כך בבנו שעדיין אכל פיצה, שזה נפל והתחיל לבכות. "סליחה", הוא אמר לו, "אבל בוא נזוז הביתה", ועזר לו לקום. שלושתנו המשכנו לשבת ולאכול. בחריש עוד לא הייתה אזעקה אחת, אין סיבה שתהיה עכשיו. ואחת האמהות מפונה מהדרום, היא כבר רגילה לזה, והשנייה סובייטית קשוחה, זה לא יזיז לה. המשכנו לבצוע מהפיצה החמה ולחוד לילדים חידות על ראש השנה.

הבטתי על שלושתם: גפן שלי, עם שתי קוקיות וסיכת חד־קרן, לועסת לה פיצה עם זיתים ומספרת שביום ההולדת שלה אמא לוקחת אותה לצרפת; הילדה השנייה, עם שיער חלק ופזור, שאומרת שלאבא שלה יש רובה וכשהוא יחזור מהצבא הוא ייתן לה לגעת בו; והשלישי, שמביט על שתי הבנות ולוקח להן מהזיתים כשהן לא שמות לב.

מיצג התמימות הזה, מסביב לשולחן, ילך לבית הספר יום אחד, ובבית הספר, כשם שאנחנו למדנו על השואה באירופה ועל מחדל יום הכיפורים, ובכינו, ופחדנו ולבשנו חולצות לבנות ורקדנו ושרנו בטקסים, כך גם הם יהיו והם ילמדו והם יבכו וירקדו תחת השלט הגדול והמדמם של 7 באוקטובר.

זו העברה בין־דורית, כל החי פה בארץ גוזר על עצמו עצבות מסוימת וחוסר מסוים, עד לא מזמן זה השתלם, כי יש פה גם כל כך הרבה דברים טובים. אבל אחרי 7 באוקטובר, כבר כל כך קשה לי להאמין. אחרי שילמדו בבית הספר, יעלו על מדים, יתחסנו, יפרשו סקביאס ויתחילו את שירותם הצבאי - מה אז?

כבר אין חוקים במשחק הזה מול אויבנו, הכל מותר. גם בנשים מתעללים, גם תינוקות חוטפים, אין שיח ושיג, יש רשתות חברתיות וסרטונים מזעזעים. איך נשלח אותם? לעזאזל, איך אשלח אותה? שנה אחרי ושום אש לא דעכה, הם עדיין במנהרות, אנחנו עדיין נלחמים ומארגנים כיסאות וקייטרינג לאזכרות. אין פה ניצחון וגם לא יהיה, כבר הפסדנו. נותר לנו רק להחזיר אותם הביתה, אסור לנו להפקיר אותם, יהיה המחיר אשר יהיה, כי מי שלא יחזיר אותם הביתה היום גם לא יחזיר את בתי הביתה בעוד 15 שנה.

אחר כך ננטרל את שוחרי רעתנו, ואחר כך נבנה את שנהרס. ובסופו של דבר, בלילה, תחת השמיכה, סוף־סוף נוכל לנוח. ולבכות.