מי שיורד מהארץ צריך לדעת שהוא נוהג בכביש הציוני נגד כיוון התנועה | קלמן ליבסקינד

ערב ראש השנה – כשברקע נמשכים האיומים מפני גל ירידה מהארץ, לצד סיפורים על מי שכבר מימשו את האיום - הגיע הזמן לעשות סדר במערכת היחסים שבינינו לבין חלקת האדמה שאנחנו חיים בה. האם אנחנו קרובים יותר להתייחס אליה כאל "הרי את מקודשת לי מולדת כדת משה וישראל" כמו אברהם שטרן (יאיר), או שמא היא איננה אלא כלי חסר משמעות שניתן להפנות לו עורף כל אימת שמשהו בהנהלה הזמנית לא מוצא חן בעינינו. ואם להיות ברור יותר, מתי הפכה ה"ירידה" ל"הגירה", מתי היא עברה ממשהו שמתביישים בו לעניין לגיטימי, ומה אחריותה של התקשורת לנרמול של כל זה? רמז: אחריות גדולה.

עברתי השבוע על סדרה ארוכה של כתבות שפורסמו אצלנו בעשור האחרון, ואולי קצת יותר ממנו - על ישראלים שירדו מהארץ. כלי התקשורת שלנו, מסתבר, אוהבים מאוד את הז'אנר המתעד את סיפורם של ישראלים שנמאס להם ובחרו ללכת. קו אחד מחבר בין כל הכתבות הללו. באף אחת מהן היורדים לא נדרשים להרגיש לא נוח, ובהיעדר ניסיון להקשות ולאתגר, ההסברים שלהם – על החיים הנעימים יותר, על החינוך הטוב יותר, על הנוף היפה יותר, על המשכורת הגבוהה יותר - תמיד נשמעים משכנעים.

אז למה הכיפות הסרוגות נעדרות מהפגנות החטופים? אלו הסיבות | קלמן ליבסקינד  
את מי אתם שונאים יותר, את סינואר או את נתניהו? | קלמן ליבסקינד

הקונספט קבוע. אלה שארזו מזוודות והפליגו מכאן מוצגים כמי שיש להם טענות מוצדקות. אנחנו, כאן, נדרשים להרגיש לא נוח על כך שלא הענקנו להם את התנאים הדרושים להישאר. צפייה בסדרת הכתבות הזו לא מותירה ספק. העיתונות הישראלית מעודדת את הירידה מהארץ, בלי להרהר ובלי לחשוב פעמיים.

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>> 

הנה לכם מקבץ קטן ולגמרי מקרי שאספתי:
זה מתחיל בכתבה שמספרת על המושבה הישראלית בקי ווסט, בנקודה הדרומית ביותר בארה"ב. "מה רע לי פה?", שואל שם שי, "אני קם בבוקר, לוקח את הילדות לבריכה לפני העבודה - מה צריך יותר מזה?". וזה ממשיך בכתבה המדווחת על "המושבה הישראלית באנגולה", אשר מונה כבר כמה מאות ישראלים, ובהם טייס חביב מחיל האוויר שלנו שמצא שם את אהבת חייו וחי עם עוד "ישראלים שבחרו לחיות את קצב התופים באנגולה, ומסתובבים עם אור בעיניים וחיוך מאוזן לאוזן".

באוקטובר 2020 סיפרו לנו על "קיבוץ לסבוס – כך הפך האי היווני למקום המגורים החדש של מאות ישראלים". היה לנו שם את ערן, ש"עשה עצירת תדלוק בדרך לבוקרשט והתאהב", את בני, ש"הגיע במקרה עם היאכטה, והיום בונה וילה בשיפוע ההר", ואת יריב, ש"חזר ארצה רק בשבוע שעבר, אבל כבר החליט לקחת את בת הזוג והכלב ולעבור מיד כשיתאפשר".

באוקטובר 2021 התבשרנו: "מארץ זבת חלב לארץ חלב קוקוס: ...בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים מחליטים לעצור הכל, לארוז את הבית והילדים ולקנות כרטיס בכיוון אחד - לתאילנד. עשרות משפחות כבר שם, ועוד מאות בדרך...". "גן עדן עכשיו", מספרת הכותרת על המסך, כשברקע מוצגים המרואיינים, בלי שום שאלה קשה, כמי שמגשימים את החלום של כולנו. משפחה אחת עזבה את יבנה, משפחה שנייה את קיבוץ העוגן - עם ישראל במיטבו. "מה שהיה פעם אי שמשך ישראלים יוצאי צבא וחובבי מסיבות טבע", מתלהב הכתב, "הופך לאט לאט לגבעתיים".

והנה אנחנו באוקטובר 2022. "אני לא צריכה להתנצל שעשיתי רילוקיישן. ישראל צריכה לעשות חשבון נפש", נוזפת בנו המרואיינת בכותרת התורנית שמלווה את הישראלים שעוברים ליוון. "...יצאנו בעקבות האנשים שעזבו עם כרטיס טיסה בכיוון אחד ופגשו בין חופי התכלת לבתים הלבנים את החלוצים החדשים, שלא מצטערים לרגע, אבל מתגעגעים לבמבה". איזה יופי.

הלאה. באפריל 2023, חצי שנה לפני המלחמה, יצאה כתבת מאחד מערוצי הטלוויזיה לתעד את "המושבה הישראלית שצמחה במרחק נגיעה מניו יורק". "עשרות אלפי ישראלים החליטו במהלך השנים האחרונות לעזוב לארה"ב, שם נחשבים החיים לנוחים יותר, בטוחים וזולים. פגשנו מספר משפחות שגרות קרוב זו לזו, והן מספרות כי למרות המרחק יש אוכל ישראלי בסופר, שבט צופים - ואפילו הפגנות נגד המהפכה המשפטית". מעולה, שום דבר לא חסר.

הסיפור של יושי

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן על קרוב משפחה שלנו, בחור צעיר העונה לשם אריק, ואנחנו קוראים לו יושי. לפני כמה שנים, והוא בן 20, הוא השאיר מאחור את המשפחה בניו ג'רזי, עלה על מטוס, והגיע ארצה כדי להתנדב לשרת בצה"ל. בפעם הראשונה שהגיע אלינו הביתה, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא עבר אולפן קצר, התגייס לשריון, הוכשר כנהג טנק, ובסוף הטירונות, כשנדרש לעבור שוב מבחן שפה, כדי לוודא שהוא מבין היטב את הפקודות ושהוא מכיר בשמם העברי את כל החלקים בטנק, הוא נכשל.

בצה"ל הציעו לו אז שתי אפשרויות. להשתפר בעברית ולחזור שוב על הטירונות, או לוותר ולהמשיך כג'ובניק. "באתי לישראל כדי להיות לוחם", אמר לנו. "אם הייתי רוצה להיות ג'ובניק, הייתי נשאר באמריקה".

מטורף ככל שזה יישמע, יושי עבר את הטירונות פעם נוספת, ואיתה בשעה טובה גם את המבחן בעברית. כשסיים את 18 חודשי ההתנדבות, שכמעט כולם התבזבזו על טירונויות ועל אימונים, ביקש לחתום לעוד ארבעה, כדי להספיק לפחות קו אחד בגבול לבנון. לפני שנתיים, אחרי הפוגה בארה"ב, נחת פה סופית והשלים את העלייה. כשאירועי 7 באוקטובר תפסו אותו בארה"ב, בביקור אצל ההורים, חזר ארצה, אף שלא נקרא למילואים, עלה על מדים ועל הטנק ומצא את עצמו נלחם ברצועת עזה. שלושה חודשים הוא שירת במילואים בשנה הזו, והכל בהתנדבות.

בינואר הקרוב הוא יתחתן, בשעה טובה, עם צברית מתוקה שהכיר כאן. בעולם שבו יש הערכה גדולה יותר לציונות ואהבת הארץ, אנשים כמוהו - ויש המונים כמוהו - היו מופיעים כל ערב בטלוויזיה, במקום הסיפורים על הישראלים שברחו מכאן כי היה להם קשה. אין לי מושג מה יושי חושב על עילת הסבירות, אף פעם לא שאלתי אותו מה דעתו על הממשלה או על מה שהיא עושה, אבל דבר אחד אני יודע שהוא יודע. שיש רק בית אחד ליהודים. וכשדיברנו איתו בטלפון, כשהוא בארה"ב, כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, והוא הודיע לנו שהוא עולה על מטוס ובא הנה, כי "בזמן כזה צריך להיות בבית" - ירדו לנו דמעות מהתרגשות.

ומה עם הביקורת העניינית של העוזבים על מה שקורה כאן? ובכן, כשהם מדברים על מחירי הדיור הגבוהים, חשוב להזכיר שאלה גבוהים עבורנו כמו שהם גבוהים עבורם. וכשהם מדברים על בעיות כלכלה או ביטחון, חשוב לא לשכוח שאלה אותן בעיות שגם אנחנו מתמודדים איתן. וכשהם מספרים שיש להם לחצים בחזה בגלל הרפורמה המשפטית או בגלל דיוקנה של הממשלה הזו, אני נזכר בכאבים שהיו מנת חלקי בתקופת ההתנתקות ובימי אוסלו ובכל פעם שבית המשפט העניק לעצמו את החופש לבטל את ההחלטות של האנשים שאני בחרתי, כי הן נראו לו בלתי סבירות. אז אם אנחנו שווים בכל אלה, אז למה הם הולכים ואנחנו נשארים? איפה אנחנו בכל זאת שונים?

אנחנו שונים בערך ובמשמעות שאנחנו מעניקים לחיים שלנו כאן. דווקא כאן. כי כמו בהרבה תחומים, כשלפעולה שאתה מבצע יש עבורך משמעות, אתה מוכן לבצע אותה גם כשלאחרים היא נראית בלתי משתלמת. מאות אלפי ישראלים עלו על מדים ב־7 באוקטובר והצהירו במעשיהם שהם מוכנים למות למען מדינת ישראל, כי המדינה הזו משמעותית עבורם. ומי שעוזב אותנו והולך מפה, מעיד על עצמו לפני הכל שמדינת ישראל, כערך, איננה מספיק משמעותית עבורו. ורק כשמפנימים את זה, מבינים שמחירי המילקי והרפורמה המשפטית הם לא הסיבה. הם התירוץ.

ונוכח זה, מוציא עוד יותר מהדעת השיח החדש שהשתלט עלינו, שמחייב אותנו ללטף את היורדים ולבוא בטענות אל הנשארים. רפיח וח'אן יונס, מטולה והר דב מלאים בישראלים שעזבו בית ומשפחה ועבודה, פעם אחר פעם, סבב אחר סבב, ובעולם ההפוך שבראנו - יהודים שגדלו כאן, אשר מפנים את הגב והולכים הלאה, הם הנורמליים.

צריך להיות ברור שעם כל הביקורת, שלפעמים היא מוצדקת מאוד, אי אפשר להיות יהודי על תנאי או ישראלי על תנאי או ציוני על תנאי. ולכל מי שקשה כאן, צריך להזכיר שבעבר היה קשה הרבה יותר. שאנחנו נמצאים כאן בזכות אנשים שהתעקשו לדמיין כאן עתיד טוב לפני מאה שנה, כשהיה צריך להתאמץ הרבה יותר מהיום כדי לדמיין את העתיד הזה. אנשים שהיו להם מיליון סיבות לא לבוא לפה, ושהדילמות שלהם לא עסקו בחלומות על אי מפנק, על יוקר המחיה או על הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

כשסבא של אשתי עלה ארצה ב־1926, איש לא הבטיח לו שיהיה פה קל. למען האמת, איש לא הבטיח לו כלום, חוץ מחיים בארץ ישראל ובצידם הצורך להקריב. והוא הקריב. הבן שלו נפל ברמת יוחנן במלחמת העצמאות, הנכד שלו נפל בלבנון ב"שלום הגליל", והנין שלו נפל בג'באליה לפני ארבעה חודשים. סיפרתי כאן בעבר כיצד הוא עבד כדי להוציא לחם מן הארץ, כיצד היה ממקימי כפר אתא (קריית אתא של היום), וכיצד בפרעות תרפ"ט - כשהערבים שרפו את המקום וקרובי משפחתו מפולין שלחו לו כסף כדי שירכוש כרטיס וישוב אליהם חזרה - השתמש בו כדי לקנות אדמה ולהעמיק את האחיזה בארץ.

כל שיח על ירידה מהארץ מחזיר אותי אל ההורים שלי, שניהם ניצולי שואה, שהרגישו היטב מה זה להיות יהודי בלי מדינה. אבא נולד בגרמניה, אמא נולדה בסלובקיה, ומעולם לא העליתי בדעתי להשתמש בהיסטוריה שלהם שם כדי להוציא דרכון נוסף על זה הישראלי. המחשבה על מה שהייתה עושה לי אמא שלי, ממקומה בגן העדן, לו הייתה יודעת שאני מעלה בדעתי להוציא דרכון כזה, די היה בה כדי להוציא לי את החשק, גם לו היה כזה.

לא מכבר סיפר לי חבר שהוא הנפיק דרכון אירופי, בנוסף לזה הישראלי. "אני לא מתכוון להשתמש בו", הסביר, "אבל תמיד טוב שיהיה, על כל צרה שלא תבוא".

"למה שלא תדאג לך לאישה נוספת, לצד אשתך", הצעתי לו. "לא כדי להשתמש, חלילה, שהרי אתה אוהב את אשתך. אבל תמיד טוב שתהיה, על כל צרה שלא תבוא".

לפני כמה שבועות, בציניות שאין כדוגמתה, החליט גם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט להצטרף לחגיגה. "בשנתיים האחרונות אני חורש את המדינה מאילת ועד מטולה, ואני שומע בתדירות הולכת וגוברת טפטוף של אנשים ששוקלים או כבר החליטו לעשות 'רילוקיישן קבוע' לחו"ל, או בעברית פשוטה - לעזוב את הארץ", כתב ופרס את כל הנימוקים שמשמיעים היורדים. הכלכלה, הממשלה, חוסר הביטחון, החטופים, הפקקים, החרדים, מחירי הדיור, חוסר הניהול ועוד. אחר כך הוא העלה לרשת החברתית הקלטות של שיחות שניהל עם היורדים הפוטנציאליים, כשהוא משכנע אותם שיישארו, ומבטיח להם שיכול להיות פה הרבה יותר טוב. כשהוא יחזור כמובן, "תהיה לנו הנהגה אחרת שתדאג לכל העם, כולל מי שלא בחר בה".

למה שעושה בנט אין דרך להתייחס אחרת מאשר לפיגוע אסטרטגי. לא רק מפני שהוא מעניק לגיטימציה לכל הטיעונים של המבקשים לרדת, גם אם בסופו של דבר הוא רוצה שהם ימשיכו לחיות פה. גם לא מפני שהוא מסביר להם שכדאי להישאר כי תהיה פה הנהגה אחרת, ומשאיר אותם עם השאלה מה הם אמורים לעשות אם חלילה לא תהיה כזו. אבל האם אתם רואים בדמיונכם מי מהאויבים שלנו מפרסם סרטונים שבהם נראים האזרחים שלו, כשהם רוצים לברוח בגלל המצב אצלם? בגלל ההפצצות של ישראל? בחיים לא.

כי הם מבינים שזה עלול לפגוע בעמידות של האחרים. כי הם יודעים שזה עלול לפגוע במורל הלאומי. נכון, יש כאלה שהתעייפו. אבל לעשות מהם קמפיין? באמצע מלחמה? אם על מצוות צדקה אפשר לומר שמי שמקיים אותה בסתר חושב על העניים, ומי שעושה ממנה קמפיין חושב על עצמו, הרי שהמאמץ לשכנע ישראלים להישאר בארץ דומה לה. ולהפוך את נטישת המולדת לתופעה - כזו שראש הממשלה לשעבר משקיע בראיונות מצולמים ובסרטונים כדי להילחם בה, יחד עם קמפיין שמנתח אם כדאי או לא כדאי לעזוב אותנו - ולעשות את זה בעיצומם של ימים עקובים מדם, זה לירוק בפרצופם של מפונים ולוחמים ופצועים ומשפחות שכולות, בשעה הכי קשה שלהם ושלנו.

מדינת ישראל קמה כדי להגשים את חזון שיבת ציון. המחשבה לנטוש אותה, לא יכולה להיתפס כעוד אחת מההתלבטות השגרתיות המלוות אותנו בחיים, כמו השאלה אם לעבור מבת ים לחולון או מסובארו לטויוטה. מי שיורד מהארץ צריך לדעת שהוא נוהג בכביש הציוני נגד כיוון התנועה.

קלמן ליבסקינד
[email protected]