במהירות, ובשיא גינס של השתלת פרצוף וזהות, הפכה מדינת ישראל ממדינה שיש בה יסודות ליברליים־דמוקרטיים למדינת עולם שלישי דיקטטורית ומוכת שחיתות. הכל ידוע, הכל כאילו נורמלי, ועדיין תמיד יש למה לצפות בשבוע הבא. צה"ל מתיר לפרסם לא רק בדרום אלא גם בצפון, דרופ דרופ דרופ. המשטרה מכה ועוצרת את השכנה הקשישה שלך, ארה"ב עוצרת חימושים, ונתניהו… ובכן, נתניהו יש בשפע, תבחרו בעצמכם.
מכאן ואילך מתנהלות שתי המלחמות במקביל. זו על הזהות האישית והלאומית, על מי אנחנו כבני אדם וכעם, וזו על הקיום הפיזי מול אויב מבחוץ. גם אם נתקענו, נקלענו שלא ברצוננו או בטובתנו למלחמה מיותרת בגלל מדיניות מטורפת של הממשלה, אין חולק שבנקודת הזמן הזו צריך להילחם כדי לחיות ולהציל.
חיסול נסראללה: בין אסטרטגיה צבאית לפוליטיקה פנימית | רן אדליסט
השאלה היא כיצד חיים עם התוצאות והתוצרים של הדיקטטורה הנוכחית, והתשובה היא שדי בקלות. כלפי חוץ הרושם הוא כאילו הכל כרגיל, או כמעט כרגיל. ה"כמעט" הזה הוא המפתח האמיתי לסתגלנות של הרוב, שעובר בלי משים מכמעט כרגיל אחד לשני, כך עד לדיקטטורה במסיכה ששולטת גם ללא השינוי המשפטי־משטרי שמבצע לוין גם כיום בשירות נתניהו.
בן אדם מן השורה שלא ממש נדפק בגלל הדיקטטורה הנוכחית, עשוי בהחלט לחשוב שעוד קווץ' בחוק, בנוהל או בנורמה, או חלל נוסף ברשימה המתארכת, הם לא סיבה לצאת לרחובות בטמפרטורה של קמיקזה. מחאת הרחובות שאמורה להילחם בדיקטטורה מספקת תמונות מאבק מול אלימות משטרתית, אבל בגדול שומרת על כללי המשחק שהמשטרה כופה עליה.
חרף תמונות החיכוך האלים, נוצר כאן שיתוף פעולה בין המשטרה למפגינים, כשהמחאה עצמה נשחקת בגין נימוסיות יתר. לצורך שימור שלטונו, עושה המשטר הכל כדי להחניק ביקורת, לזרוע אימה ולפזר הפגנות בכוח הזרוע, הפרשים והמכת"זיות. זה עדיין לא קורה לכולם, אבל בזעם הכבוש והמצטבר אצל חלק מהמוחים יש בהחלט פוטנציאל לעלייה ברמת האלימות מול ממשלה דורסנית שמעלה את רף הפגיעה בדמוקרטיה.
במקביל נערכת הממשלה לבלימת כל ניצוץ מחאה. ראשית, מחוקקים חוק שמתעלם מהפרקליטות. ההצעה אושרה בקריאה ראשונה, ולפיה לחוק המאבק בטרור תתווסף עבירה של הזדהות עם אדם שביצע מעשה טרור ולא עם המעשה עצמו, כפי שקובע החוק כיום.
בנוסף מקדמת ועדת החוקה, חוק ומשפט תיקון לחוק המאבק בטרור, שמבקש לאפשר פתיחת חקירה נגד אדם שהביע הזדהות עם מבצע מעשה טרור גם ללא אישור הפרקליטות, עם עקיצה בנוסח "בדיון ידונו באפשרויות נוספות להסדרת היחסים בין המשטרה לפרקליטות בנושא זה". כולל ההצעה לבטל את המבחן ההסתברותי בחוק שלפיו עבירה של תמיכה והזדהות עם מעשה טרור תחול רק אם תוכן הפרסום ונסיבותיו עלולים לגרום לעשיית טרור.
עוד מציעים שם אצל הרוטמנים כי "העבירה של הזדהות עם ארגון טרור תחול על אדם שביצע את המעשה גם בלי הצורך להוכיח כוונה ופומביות לכך", כפי שהחוק דורש כיום. כל הלהטוט הכמו־משפטי הזה נועד לאפשר למשטרה לעצור, לחקור ולתבוע את כל מי שסוכני הכאוס של איתמר בן גביר יחליטו שהוא מקדם טרור.
שלא יהיה ספק, אנחנו בדרך לכליאת פעילים פוליטיים, או סתם אזרחים שסבורים שהתנגדות לממשלה מעוגנת בכללי חופש הביטוי והיא זכותם וחובתם. חופש ביטוי וחופש בכלל הם מושגים ערטילאיים עבור רוב הציבור, גם כאשר הם רואים שחופש הביטוי בישראל הוא במעמד צד אחד.
מנהרת הטיסות היוצאות
בינתיים עובדת הממשלה על אזרחיה באמצעות משת"פים בתקשורת. החל ממכונאי רעל בערוצים השונים, שופרות שימושיים, וכלה בבעלי ערוצי תקשורת שמפעילים השפעתם כדי לסלק מטרדים כמו תוכנית הבוקר של דליק ווליניץ, שהוסרה משידורי רדיו דרום, תל אביב וחיפה. הסיבה: ווליניץ נהג לצטט כותרות מעיתון "הארץ" כחלק מסקירת עיתונות הבוקר בכל תוכנית.
כך גם בוטלה תוכנית הבוקר של עינב גלילי ואור ישראלי ברדיו תל אביב. ההנהלה טענה שמדובר בפופולריות של התוכנית העוקבת. גלילי טענה שהסיבה היא ביקורת על המהפכה המשטרית בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12. ייתכן ששני הצדדים צודקים או טועים, אלא שהתוצאה המתמטית היא שגלילי ירדה מהאוויר. אחת פחות. בדרך תוכניתו של רביב דרוקר, אולי המחודד מבין הפרסונות בטלוויזיה, שיודע לאחד בין אירוע שמחייב דקירה, הכלי הנכון להרוג תופעה מבישה והמקום הרגיש הנכון בגוף התועבה כדי לתקוע בו את הכלי הנכון ואת הטיימינג הנכון.
המצב עד כדי כך מייאש, שכבר ניתן לראות באופק המתקדר כיצד אזרחים מאוימים מישראל מסתלקים מכאן תוך מימוש זכותם כפליטי רדיפה פוליטית. יש לנו מהגרי אקדמיה והייטק, יורדים שנקעה נפשם מתעלולי הדיקטטורה המשיחית, פליטים שהמציאות הכלכלית דחקה אותם החוצה, מצפוניסטים שמסרבים להיות שותפים להרג ילדים במספרים מבעיתים, וכל אלה שחשים שהאפלה יורדת עליהם והם מחפשים את האור בקצה מנהרת הטיסות היוצאות.
הבעיה היא שחלק ניכר מהאזרחים שנשארים כאן סבורים שלמדינה שמסרבת ללכת לפתרון שיחלץ אותה ממשטר אפליה נגד 20% מאזרחיה ומשטר כיבוש נגד 2.5 מיליון פלסטינים, אין זכות קיום בעולם כפי שהם תופסים אותו. האם מצוקה מוסרית תעיף אנשים לרחובות? ואם לא, האם הסתבכות בסדר גודל תנ"כי מול חיזבאללה ואיראן תזעיק מיליון בוערים מחימה?
האם אלו שיבינו שנוהל דיקטטורה גורם לחללי שווא, לפגיעה בפרנסה, לשחיתות מקוממת ולמעורבות של קנאות משיחית בסדרי החיים יהיו הטריגר שישבית את המדינה? לא לחצי יום או חצי שבוע – אלא כמה שנדרש. כולל פגיעה בפרנסה הקרויה אוכל לילדים, על מנת להבטיח להם ולילדיהם חיים בדמוקרטיה ליברלית, ולא באתם יודעים מה.
המאבק הזה מחייב איחוד כל המחאות. התהליך המדיני שאיננו הוא המהלך החשוב ביותר שנדרש כיום. הבעיה היא שתהליך מדיני הוא סיפור סבוך וחסר היתכנות אטרקטיבית. לעומתו, מחאות "די להרג נגד חללי שווא בכל חזית" מהוות סיבה שאמורה לאחד את כל מחאות המשנה למצעד המיליון לכנסת או כל הפגנת כוח משמעותית. חטופים זה הרג, ביבי זה הרג, מהפכה משטרית זה הרג, חוק הגיוס זה הרג, אדישות הציבור זה הרג. די.
המאמץ לקיים אחדות מחאה פוגש במאמץ נגדי שמסרב לתקן וכופה כיום את סירובו בתוקף רוב פרלמנטרי. שום קמפיין "ביחד" לא יכסה על ההבדלים בין הצדדים ועל הזעם, השנאה והסרבנות שהביאונו למצב שבו האיום הקיומי האמיתי מקנן בתוכנו. שום "שנה טובה" לא תכסה על השנה הרעה ביותר בתולדות מדינת ישראל. אפילו לא "ביחד".