על פי מיטב כלליו של הז'אנר, לא יעלה על דעתו של הכותב למסור לעורך מאמר אחרון עבור הגיליון האחרון של השנה החולפת בלי לתבל את הטקסט בנימה מינימלית של סנטימנטליות על גבול סלחנות. זהו המבט האחרון לאחור והמבט הראשון לעבר השנה החדשה, בתקווה שתהיה אם לא טובה יותר – אז לפחות גרועה פחות.
בהסתכלות לאחור על המסע שהמערכת הפוליטית בכלל והממשלה המכהנת בפרט עברו במהלך השנה, הנימה המתבקשת היא דווקא לא סנטימנטליות חגיגית, בטח לא סלחנות, אלא פליאה על גבול הזעזוע. יכולות השרידות וההשתקמות שבנימין נתניהו וממשלתו הפגינו לאחר האסון של ה־7 באוקטובר ועד היום ראויה להיכנס לספר השיאים הפוליטיים, לו היה קיים.
הבכיר האיראני מטיל פצצה: "הימים הקרובים יוכיחו: מטרתנו היא להשמיד את ישראל"
המומנטום משתנה: ישראל מול איראן - נתניהו בוחן את האפשרויות | אנה ברסקי
הסקרים שפורסמו ב"מעריב" לאורך השנה בכל יום שישי, מראים את הדינמיקה. ממפלגה בצניחה אלקטורלית חופשית (המצב בחודשים הראשונים של המלחמה) חזרה הליכוד להיות הכוח המוביל, אף שאיבדה כשליש מכוחה בכנסת הנוכחית.
על פי הסקר שפורסם בעיתון זה ב־27 באוקטובר 2023, כשלושה שבועות אחרי השבת השחורה, בני גנץ הוא ראש הממשלה הבא, ללא מתחרים. מפלגתו זכתה ל־36 מנדטים ויכלה, לו נערכו בחירות, להרכיב בנקל את הקואליציה הבאה. רוב הציבור היה בטוח שהבחירות יוקדמו, כי איך אפשר אחרת, הממשלה שבמשמרתה אירע אסון נורא, בטח בדרך הביתה. הליכוד הייתה אז מוטלת על הקרשים עם 19 מנדטים בלבד, והעומד בראשה התמקד בתדרוכים נגד מערכת הביטחון ונגד כל מי שלא העירו אותו בשבת שמחת תורה בשש בבוקר.
כמה גורמים תרמו לשרידות ולשיקום הממשלה, בהם אלה שוודאי לא התכוונו לכך. אם תשאלו היום את גנץ מה הייתה טעות גדולה יותר: להיכנס לממשלת נתניהו ב־11 באוקטובר 2023, או לעזוב אותה ב־9 ביוני 2024 – נראה שיתקשה לתת תשובה עניינית.
מתן כתף לממשלה בעת מלחמה תמיד נתפס כמעשה ערכי ומתבקש. הצד הנוצץ פחות הוא העובדה כי רווח פוליטי ממעשה אצילי הוא תמיד רגעי וחולף, אלא אם כן זה קורה ערב בחירות, והציבור עוד יזכור לך את ערכיותך בקלפי. גנץ ויועציו אומנם קיוו שכך יקרה – להמיר את הממלכתיות למנדטים וברגע השיא לעזוב את הממשלה ולהוביל לבחירות. זו הייתה התוכנית המקורית שבסופו של דבר נמרחה, התעכבה, התמסמסה ומתה בטרם עת.
גנץ התנהל בממשלת האחדות כמו בקזינו: כשהמזל איתך, והרווח עולה, קשה לקום וללכת. גנץ התעכב בפנים – והמחאה, הכוח התומך שהמתין לו בחוץ, התעייפה במשמרת והחמיצה מומנטום. עזיבת הקואליציה, שלא הובילה לשום דבר פרט לירידתו בסקרים, הייתה טעות נוספת, שעוד תיבחן בהמשך במבחן הבחירות.
גנץ הוא אדם שבנוי להיות חלק מהמערכת הקיימת ולא מי שבונה ומוביל אלטרנטיבה. כך, משר ללא תיק הוא הפך לח"כ ללא השפעה. לא בכדי בליכוד עדיין מדי פעם משתעשעים ברעיון לנסות להחזיר אותו ולהחיות את הקונספט של ממשלת אחדות רחבה בעילה של המשך המלחמה. לא מאוד יפתיע אם נראה את הקאמבק הזה בשנה החדשה.
למכשול היחיד שבאמת מפריד בין גנץ לבין הממשלה המכהנת קוראים הנראות הציבורית. כאשר נכנס לממשלה בתחילת המלחמה, הרוויח בוחרים רבים מהימין המתון שהעריכו את הצעד. כאשר עזב, איבד אותם. אם יחליט שוב לחצות את הרוביקון ולהחיות את המסגרת של ממשלת אחדות רחבה – ירוויח תיקים, כוח והשפעה, אך רוב הסיכויים שיאבד גם את אנשי השמאל־מרכז שנשארו איתו דווקא בזכות פרישתו מממשלת נתניהו.
רגל בדלת
בשבוע האחרון של השנה, גדעון סער, חברו לשעבר של גנץ, עשה בדיוק את המהלך שכה מחריד את יו"ר המחנה הממלכתי. סער חזר לממשלה בראשות נתניהו ושילם מחיר כבד בדמות מקומו בחוגים החברתיים שלו, והיחס כלפיו באופוזיציה ובברנז'ה, ששנים היו סלחניות בנוגע אליו. מבחינתן הוא היה גם גדעון הימני, אבל גם אחד משלנו.
במשך חצי שנה אחרי שעזב את הממשלה, התלבט והתחבט סער סביב סוגיית החזרה האפשרית. המוניטין והמקובלות בסביבתו הפוליטית והחברתית המונחים על כף המאזניים הכריעו פעם אחר פעם נגד שיקולים פוליטיים.
בסופו של דבר עשה סער את מה שגנץ לא העז לעשות: שילם מחיר ציבורי לטובת שדרוג פוליטי. יש לציין כי לסער, במצבו האלקטורלי הנוכחי, לא באמת היה מה להפסיד מעבר למעמדו הציבורי והחברתי. בשונה מגנץ, הממשיך להתבשם מסקרים, לסער לא נשאר ממה להתבשם.
הימין הממלכתי כפלטפורמה פוליטית עצמאית מזמן לא מתקרב לאחוז החסימה. הניסיונות לכרות בריתות פוליטיות חדשות כשלו עד כה, לא אביגדור ליברמן ולא נפתלי בנט הביעו עניין להתקדם לקראת האיחוד. החזרה האפשרית לליכוד, לא עכשיו, אלא בעתיד, אם וכאשר תבשיל השעה – זו התוכנית ארוכת הטווח שהכריעה את הכף.
המהלך שהחל לפני כשלושה שבועות – הצטרפות לממשלה תמורת תיק הביטחון – לא היה פייק ולא תרגיל הטעיה, כפי שטענו כמה גורמים במערכת, אלא צעד אמיתי שאף התקדם לשלב של טיוטת הסכם קואליציוני, אך נעצר והוקפא מכורח הנסיבות. המערכה שהחלה בצפון הפכה את התוכנית השאפתנית של סער לקבל את תיק הביטחון ללא רלוונטית עד להודעה חדשה.
המהלך הנוסף שהוביל להצטרפותם של סער וחבריו לקואליציה היה מהיר, נולד ברקע מבצע הביפרים והחיסולים בביירות, התקדם ונסגר בתוך ימים ספורים. סער זיהה מומנטום והחליט שהפעם הוא לא מחמיץ את ההזדמנות, כי הפעם הבאה ספק אם תבוא.
סער, שמכיר את ראש הממשלה כמה שנים טובות, יודע שאפשר לקבל מנתניהו דבר מה בעיקר כשהוא בלחץ, לא כשהוא באופוריה. אופוריה – זה בדיוק מה שנתניהו וסביבתו משדרים היום לאור ההצלחות המבריקות של צה"ל בשדה הקרב.
סער הבין שהמלחמה לא עומדת להיגמר בעוד ימים מספר, והמומנטום עלול להיעלם. על כן זה עכשיו או לעולם לא, ולפיכך יו"ר הימין הממלכתי העדיף כבר לשים רגל בדלת, לפני שתיסגר. כניסתו לממשלה כשר בלי תיק וללא הסכם קואליציוני היא בעיקר הצהרת כוונות לקראת שלבי ההמשך האפשריים.
סער אומנם לא קיבל תיק ביצועי, גם לא חבריו, אך זכה לשדרוג מעמדו, לכוח וליכולת להשפיע. כבר היום, בלי קשר לתסריט ההמשך, הוא יתפקד כחבר קבינט ולא כעוד חבר כנסת מהאופוזיציה. מעמדו החדש יאפשר לו להופיע בתקשורת בתור אחד ממקבלי ההחלטות, ולבנות את מעמדו כדמות מדינית וביטחונית. כל זה בתקווה שכאשר המלחמה תתכנס לשלבי הסיום (בהסכם או בהכנעת האויב), נתניהו יצטרך לקבל החלטות לגבי ממשלתו, וסער יצפה לאופציות משמעותיות יותר מאשר שר בלי תיק.
השלב הבא הזה יבוא כאשר יבוא, ואולי לא יבוא בכלל, אבל כבר היום נתניהו זוכה לרווח נקי מהצטרפותו של יריבו עד לא מזמן. הרווח הוא אפילו לא 4 אצבעות (שבינתיים שומרות לעצמן חופש הצבעה ומרחב תמרון פוליטי סביר). נתניהו הרוויח תמונת מצב של יציבות ממשלתו. הדיבורים על הקדמת הבחירות ירדו מהפרק.
יש לו, לראש הממשלה, כמה סיבות טובות לחגוג את בואה של השנה החדשה במידה לא מבוטלת של אופטימיות. עם זאת, לא בטוח ששאר אזרחי המדינה מחוץ למערכת הפוליטית יכולים לומר זאת על עצמם. אבל זה כבר נושא שלא עוסקים בו בגיליון חגיגי לקראת השנה החדשה. כללי הז'אנר, כבר אמרנו.