השיעור הראשון, שהוא השיעור הבסיסי ביותר שקיבלנו בשנה של 7 באוקטובר, הוא שבלי צה"ל אין לנו כלום, ויש לנו שואה. זה מה שישראל חוותה ביום האחד שבו צה"ל פישל וכל שרשרת הפיקוד נפגעה. כמעט שנה חלפה, ובמהלכה חווינו גם את ההפך: עם צה"ל יש לנו הכל - תעוזה, רוח קרב, לכידות ערכית ויכולת עמידות מדהימה מול שבע זירות ואויבים מרים.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום דבר שיפגע בצה"ל ובמוביליו - בטח שלא תעמולה, השתמטות, סרבנות או אינטרסים פוליטיים. צבא העם הוא של כולנו, והוא הנכס הכי גדול של מדינת ישראל. הסטארט־אפ הכי מוצלח שלנו.
המתקפות על חיזבאללה בשבועיים האחרונים השאירו את העולם בכלל ואת המזרח התיכון בפרט - פעורי פה, והבהירו שההרתעה הישראלית לא נגזרת מהתרברבות בסגנון אבו עלי. כשצה"ל מדבר במעשים - זו ההרתעה הטובה ביותר.
לפני כן כולם איימו בלי סוף, אבל להג הפוליטיקאים לא הפחיד את האויבים שלנו בשנה האחרונה, והיחידים שנרתעו היו דווקא ידידינו ממדינות המערב. זו דינמיקה מסוכנת - ככל שאנחנו מאיימים יותר בגסות - המערב נבהל ותומך בנו פחות, ולכן האויבים מפחדים מאיתנו פחות. אחת התובנות החשובות מהשנה האחרונה היא לאמץ מחדש את מילותיו החכמות של הנשיא המנוח פרנקלין רוזוולט - לדבר ברכות ולשאת מקל גדול - רק כך מגיעים רחוק.
למתן את הקיטוב
בשיעור השני חווינו על בשרנו את הסכנה של קיטוב שיצא משליטה. לא רק אנחנו - העולם כולו עבר תהליך פופוליסטי של הקצנה, אבל בישראל תהליך כזה הוא מסוכן במיוחד בגלל הסביבה העוינת. הדילמות בשיח הציבורי היו לגיטימיות, אבל הדרך הקיצונית שבה הן נדונו הייתה הרסנית. השיח הקיצוני לא מייצר הבנות ופתרונות, אלא שוחק את השילוב הישראלי המנצח.
כשאנחנו הולכים חזק מדי עם הכוחניות, אנחנו מאבדים את האנושיות, וכשאנחנו מדברים רק על אנושיות - אנחנו מאבדים את היכולת להפעיל כוח. הקסם של ישראל הוא שילוב נדיר בין כוח צבאי אדיר לאנושיות אותנטית. זה דורש איזון מתמיד. אנחנו לא צריכים לפחד ממלחמות כשאין ברירה, אבל גם לא מהבעת כאב או מחמלה ורחמנות. השילוב הזה הוא הכוח האמיתי שלנו.
כשמתעורר ויכוח, השאלה היא לא מי צודק בכל ומי טועה בכל, אלא איך לומדים מהעבר, ומהי האלטרנטיבה העדיפה לעתיד מבין האלטרנטיבות האפשריות. יש לנו נטייה להתחפר בהחלטות קודמות שכבר אינן רלוונטיות. אוסלו קרה לפני 30 שנה, גם אם היה טעות.
ההתנתקות קרתה לפני 19 שנה, גם אם הייתה שגויה. מנהיגי העבר האמינו שאלה האלטרנטיבות הפחות גרועות יחסית לאלטרנטיבות האחרות, ולא פעלו מרוע או מטיפשות. סגנון ההתנצחויות של הרשתות החברתיות לא רק מקטב, אלא גם בנוי על אגו ריקני שבמסגרתו איש לעולם לא לומד דבר. הדרך הנכונה להתקדם כאומה היא להעריך את העבר, גם אם נעשו בו טעויות, לגדול מתוך הטעויות ולהשתפר.
השיעור הזה נכון גם לגבי ההתנחלויות. נוכחנו שקשה להיות מוגן מפני שטח ששחררנו, אבל גם בלתי אפשרי לשרוד ללא תמיכה בינלאומית. ממשלות ישראל הבינו את זה בעבר והלכו על חבל דק במשך עשורים ארוכים בכל הקשור להתנחלויות, אבל באופן אירוני, דווקא הימין הקיצוני הורס את הלגיטימיות השברירית של ההתיישבות באיו"ש.
כשבשב"כ אומרים שהמיליציות האלימות הן לא מיעוט קטנטן ומקרי אלא תוכנית סדורה של הקיצוניים בממשלה - צריך להקשיב. אחרת, אי אפשר לחשב מסלול או להגיב נכון.
אם המודיעין האמריקאי מבין שממשלת ישראל אינה פועלת כנגד הקיצוניים כפי שעשתה תמיד, הוא יפעיל עוד סנקציות. גרוע מזה - התנהלות המיליציות מנוצלת על ידי התעמולה האנטי־ישראלית כ"הוכחה" לטענותיה שההתנחלויות הן שורש כל רע ולא הטרור. כך אנחנו מפסידים בכל החזיתות.
שיעור נוסף שלנו הוא על כך שההיסטוריה של ישראל היא המורשת שעלינו לפאר ולאהוב. עליה בנויה גם צדקת הדרך שלנו. זו צריכה להיות נורמת מיינסטרים מספר אחת, ואנחנו חייבים לחזור אליה כי הפוליטיקה שלנו חיבלה בה.
קולות בשמאל איבדו לגיטימיות כשהיה להם חשוב יותר להדגיש את צדקת הדרך הפלסטינית במקום את הישראלית. באותו אופן - קולות בימין שהכפישו את התנועה הקיבוצית הם הרסניים לישראל ולמורשתה, משום שהתנועה הזו היא הפלא שעל גבו קמה המדינה.
מה שצריך להיות פסול הוא לא דעות, אלא הסגנון שמצדיק את דרכו רק מתוך הכפשה של קבוצות שלמות. ככה הורסים מורשת, בעוד המטרה של ישראל היא אחווה פנימית מקסימלית, כדי שכל עם ישראל יחיה כאן יחד בהגינות ובהוגנות.
ההסכמה הכי בסיסית צריכה להיות: שום מטרה פנימית אינה מקדשת את האמצעים. אחרת, לא מפנים מספיק תשומת לב לאתגרים חיצוניים, ובדרך מאבדים את המורשת, את הלכידות ואת הערכים.
זאת המשמעות האמיתית של "נהיה תלויים זה בזה או שנהיה תלויים זה לצד זה". בשנה שעברה לא היינו מסוגלים לחגוג יחד את סוכות, אז קיבלנו סוכות אבלים. אנחנו באמת מעוניינים בעוד שיעור נורא שכזה?
הזחיחות, הזחיחות
והשיעור הכי חשוב שלנו, שחוזר שוב ושוב, הוא להימנע מזחיחות. זה עקב האכילס הכי גדול שלנו. זחיחות 67' הביאה לאסון 73'. זחיחות כוחות הביטחון מול גזרת עזה הביאה עלינו טבח בלתי נתפס. זחיחות הממשלה לאחר בחירות 2022 הביאה למהפכה משפטית יהירה, שיצרה כאוס פנימי והזדמנות לאויבים שלנו לנצל את ההזדמנות.
במשך שנים גרמנו לאיראן להרבה כאבי ראש עם הסנקציות והפיצוצים המסתוריים, עד שלרגע היה נדמה שאנחנו בלתי מנוצחים. אבל ב־7 באוקטובר - האייתוללות באיראן ותעשיית הטרור שלהן הפכו עלינו את הקערה - ולקח לנו שנה תמימה להחזיר מעט צבע ללחיים.
כל זאת במחיר כלכלי עצום, בצניחה מביכה בתמיכה הבינלאומית, וגרוע מזה - עדיין לא החזרנו הביתה את החטופים האומללים, והמלחמה טרם הסתיימה.
אז כן, מותר וצריך לשמוח, לצעוק "עם ישראל חי" ולהאמין בניסים. אבל תמיד צריך לפקוח שבע עיניים מסביב, להיות זהירים ולהישאר עם הרגליים על הקרקע. אפשר לעוף משמחה אבל גם לנחות אחר כך, ולא לעוף על עצמנו באופן מעוור. אז רק שנימנע מלהיות זחוחים שוב ונלמד את השיעור הכי חשוב שלנו. אינשאללה.