"הלילה ירד על מחזה אימה מעבר לכל דמיון". כך פותח ג'יימס מקפירסון את הפסקה האחרונה של סיפור הקרב באנטיאטם, שנת 1862. ספרו של מקפירסון, "קריאת הקרב של החירות", הוא הדרך הקצרה ביותר להבין את ההיסטוריה המפורטת של מלחמת האזרחים האמריקאית. 909 עמודים במהדורת הכריכה הרכה. פרס פוליצר. יש דרכים ארוכות יותר להבין את מהלכי המלחמה, בכמה כרכים. אך אין דרך תמציתית וממצה כשלו.
כמעט 6,000 גברים שכבו מתים או גוססים, עוד 17 אלף פצועים נאנקו בייסורים או סבלו בשתיקה. ביום אחד באנטיאטם נהרגו פי ארבעה יותר אמריקאים מאשר ביום מבצע הנחיתה בחופי נורמנדי במלחמת העולם השנייה. למעשה, זה היה ונותר מספר ההרוגים הגדול ביותר ליום אחד של קרב בהיסטוריה האמריקאית.
181 טילים שוגרו לישראל מאיראן: הרמטכ"ל: "נבחר מתי לגבות את המחיר מהאויב"
מתקני הגרעין ושדות הנפט בסכנה: המסר ששלחה ישראל לאיראן לפני התקיפה
עם רדת החשיכה ב־17 בספטמבר 1862 התאספו מפקדי הצבא הדרומי והדיוויזיות העייפות במפקדה של הגנרל רוברט אי. לי כדי לדווח על אבידות של 50% או יותר בכמה מהחטיבות. וויליאם צ'יילד שלח לרעייתו מכתב מבית החולים שבו שכב, לא רחוק משדה הקרב. "אני מתפלל שאלוהים יעצור את התופת הזאת – אולי הוא הכניס אותנו לתוכה בגלל חטאינו. אכן, גדולים היו חטאינו אם זה עונשנו".
"בקושי 30 אלף חיילי קונפדרציה נותרו בחיים ולא פצועים", כותב מקפירסון. "גנרל לי בכל זאת השאיר את החיילים בעמדות למחרת, כמעט כאילו רצה לאתגר את מקללן לחדש את התקיפה". אלא שמפקד כוחות הצפון גנרל ג'ורג' מקללן - דחה את האתגר. אף ששתי דיוויזיות טריות נוספות של צבא הצפון הגיעו בבוקר, מקללן עדיין היה "מהופנט מחזון הלגיונות הבלתי מוגבלים של לי". הוא פחד מהפתעות, ומודיעין של המאה ה־19 היה פחות מיומן באיסוף מידע מפורט על תנועות האויב והרכב כוחותיו. ב־18 בחודש הצבאות עמדו מלכת, "ובאותו לילה נכנע לי לכורח השעה והורה לכוחותיו לחזור לווירג'יניה. מקללן יצא למרדף רפה".
קרב אנטיאטם הסתיים בהדחה של מקללן מפיקוד על ארמיית הפוטומק. הנשיא אייב לינקולן עייף מהגנרל ההססן. נואש ממנו. וזה אף שבקרב עצמו, העקוב מדם יותר מכל הקרבות במלחמה, מקללן הצליח לבלום את ההסתערות של כוחות הדרום לעבר עיר הבירה וושינגטון.
אלא שמקללן, לאחר שניצח בקרב, לא ניצל את ההזדמנות לרדוף אחר האויב הנסוג ולנסות לחסל אותו. הוא הסתפק בניצחון המקומי, ולא הפך אותו להישג מערכתי, שהיה יכול, לפחות תיאורטית, להביא לסיום מהיר של מלחמת האזרחים האמריקאית כבר בספטמבר 1862, כמעט שלוש שנים לפני סיומה בפועל, באפריל של 1865.
הדילמה של מקללן וזו של לינקולן לא שונה במהותה מזו שעומדת מול קברניטי ישראל המתלבטים כיצד לנהוג בלבנון. אחרי כמה שבועות של הישגים בלחימה נגד חיזבאללה, ישראל צריכה להחליט אם פניה לניסיון לנצל את המומנטום ולהכריע את האויב או שמא היא מבכרת לעצור כדי לבחון איך להמשיך מכאן.
לינקולן חשב שמקללן הססן, כפי שגדעון סער אותת שבנימין נתניהו ייחשב בעיניו להססן אם יסכים להפסקת אש. מקללן חשב שצריך לעצור, לתת מנוחה לסוסים, לשקול את הצעד הבא, כפי שיאיר לפיד אותת בשבוע שעבר שצריך לעשות, לפחות לשבעה ימים.
בשאלה ההיסטורית, קל לומר בדיעבד שלינקולן צדק ומקללן טעה. בשאלה האקטואלית נדמה שחיסול חסן נסראללה הבהיר סופית שישראל בחרה שלא להסס. אבל אין לדעת מה באמת היה קורה לוּ מקללן היה יוצא למרדף נחוש יותר מעבר לנהר הפוטומק, בתוך מדינת וירג'יניה.
גם בשאלה האקטואלית, לא ברור מה היה קורה לוּ ישראל הייתה בוחרת אחרת, ועוד אין לדעת מה יקרה לאחר שבחרה כפי שבחרה. אין דרך לברר במקביל את שתי האפשרויות. יש לבחור באחת, והבחירה, בזמן אמת, תמיד מורכבת. יש לבחון את מצב הכוחות, עייפותם, עוצמת המכה לחיזבאללה עד כה, הסיכוי לתמיכה בינלאומית, ההיתכנות להסדר ארוך טווח, מלאי התחמושת.
הדוגמה ההיסטורית של אנטיאטם היא דוגמה להיסוס יתר בזמן מכריע. אך לצידה אפשר להציב הרבה מאוד דוגמאות של להיטות יתר בזמן מכריע. אחרי קרב בורודינו, נפוליאון החליט שאינו מסתפק בניצחון, ושלא כמו מקללן, 50 שנה מאוחר יותר, המשיך לרדוף אחרי הרוסים הנסוגים עד לכיבוש מוסקבה. זו הייתה תחילת הסוף של האימפריה שלו.
הצדקת האל
השבוע קראתי בספרו של גוטפריד וילהלם לייבניץ, "תיאודיציה", בתרגומו של פרופ' אלחנן יקירה, ונזכרתי בחייל הפצוע מאנטיאטם ובחטאיו, האמיתיים או המדומים.
המילה הזאת, "תיאודיציה", או תֵיאוֹדיצֵיאָה, כפי שהיא מופיעה בספר אחר, לא מאת לייבניץ אלא על אודות לייבניץ, שגם הוא הופיע זה עתה בעברית – הומצאה על ידי לייבניץ. זו הלחמה של "תֵיאוֹס" (אלוהים) ו"דיקֵה" (צדק), ה"מרמזת על שאלת המפתח" שלייבניץ מבקש לעסוק בה: "איך יכול העולם להיות הטוב ביותר שאפשר, אם יש בו כל כך הרבה כשלים ודברים רעים? כיצד אפשר להצדיק את הקלקולים האלה לאור הטוּב, החוכמה והכל־יכוֹלֶת של אלוהים? אלוהים בכבודו ובעצמו... מזומן לעמוד למשפטה של התבונה, ולייבניץ, הטוב שבפרקליטים האפשריים, מאשים אותו, מגן עליו, ומזכה אותו". כך בספר של מיכאל קמפה.
תיאודיציה, מהלך שמטרתו הצדקת האל, הוא מעשה מקובל בקרב כל המאמינים של כל הדתות. העולם מבלבל, נוכחותו של האל לא תמיד מובנת או מורגשת או ניתנת להסבר, ועל כן צריך למצוא לה הצדקות, מימי עקידת יצחק (למה שאלוהים ירצה דבר כזה) ועד הימים הקשים באירופה של שנות ה־30 של המאה הקודמת. ועד ימינו אלה.
הלכתי לחטט בארכיון כדי לראות מה כתבתי בטור של ערב ראש השנה לפני שנה, והיה מוזר לגלות בו תיאודיציה. הנה, כך כתבתי: "מול האפשרות של תיאודיציה, הצדקה בכל מחיר, קיימת גם אפשרות אחרת. אחת מהן היא האפשרות הגובלת בכפירה, של הודאה בכישלון האל. לא תמיד הוא מגן עלינו. לא תמיד אפשר לסמוך עליו. זה מעשה ששזור בנרטיב הציוני ומתבטא יפה בשירו של אהרון זאב 'אנו נושאים לפידים'. זאב היה קצין חינוך ראשי בצה"ל, ושירו מושמע בטקסים רשמיים, הגם שהוא אומר 'בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'. כלומר, האור הוא מעשה ידי אדם, ולא מעשהו של האל".
ועוד דוגמה, מהשבוע שעבר, שמבטאת את הקושי להצדיק את האל. יפעת ארליך כתבה כך: "השנה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו צריך גם לבקש מאיתנו סליחה. מחילה על השנה האכזרית שעברנו, סליחה מהחטופים ומבני משפחתם, מחילה מהמשפחות ששילמו מחיר דמים, סליחה מהמשפחות שנאלצו לעזוב את ביתן".
בשנה שעברה התיאודיציה הייתה לי קישוט מתאים לממצאיו של מחקר דעת קהל, שמזגתי כמה מהתובנות שעלו ממנה לטור של ערב עשרת ימי תשובה. השנה התיאודיציה היא דבר אחר לגמרי. היא אתגר אקטואלי.
רעה ומרה הייתה השנה שמסתיימת, ומאליה עולה השאלה על ההגנה השמיימית שחלק מהישראלים מצפים לה מבורא עולם. כמחציתם אמרו לנו לפני שנה שתפילות יכולות לשנות את המציאות. הם אמרו ש"אלוהים שומע ופועל לעזור למי שמתפלל/ת" (37% מהיהודים בישראל) או ש"תפילה מחוללת שינוי בעולם בדרך מסתורית שאיננו מבינים" (22%).
רבים מהם התפללו השנה לשלומה של מדינת ישראל, לשלומם של החיילות והחיילים, לשלומם של החטופות והחטופים. האם התפילה הועילה? לך תדע. אולי בלעדיה היה גרוע עוד יותר. ומצד שני... המתפללים מן הסתם קיוו ליותר.
בסקר האמונה של המדד בשנה שעברה, שאלנו על סדרה של אירועים את השאלה "האם בעיניך זה אירוע שמחזק או מחליש אמונה באלוהים?". מכלל האירועים, שניים - השואה וחורבן בית המקדש - היו אסונות גדולים. יותר גדולים מהאסון שהתחולל כאן השנה, אם כי גם את זה צריך לקבוע בשמץ של זהירות, שהרי האסון של שנת תשפ"ד לא מסתיים היום, הוא נמתח לתוך השנה הבאה, ותוצאותיו הסופיות אינן ידועות עדיין.
כך או כך, שאלנו על השואה, שרוב גדול של חילונים (65%) אומרים שהייתה אירוע מחליש אמונה, ורוב קטן של חרדים (56%) אומרים שהייתה אירוע מחזק אמונה. תשאלו: מחזק? איך הוא יכול לחזק? כדי להסביר את זה צריך לצלול למסתרי נפשם של המשיבים. וצריך גם לומר את הדבר הפשוט הבא: לחרדים יש נטייה לומר כמעט על כל דבר שהוא "מחזק אמונה". 63% מהם אמרו שמגיפת הקורונה היא אירוע שמחזק אמונה. כלומר, ייתכן שמדובר בתשובה שמהותה הפנמה עמוקה של תיאודיציה – הצדקת האל בכל מעשיו.
הפתרון לבעיית התיאוֹדיצֵיאה, מתמצת קמפה בספרו, "מצוי בהנחה שהכל בעולם מאורגן בצורה מסודרת והרמונית, הכל כבר מתוכנת מראש: כלומר, אם לכלל הדברים והתהליכים יש תכלית והם נושאים עימם מטרה ('טֶלוֹס'), כי אז בהכרח – מנקודת ראות גבוהה יותר – גם למה שמעכב (על פי המשוער) את התכלית, יש תכלית משל עצמו, מה ששלילי חיובי, והאומללוּת משרתת את האושר".
כתיאור מעורפל, פילוסופי, זה נשמע אפשרי, ומי יודע, אולי אפילו נכון. אבל זה בדיוק מסוג הטענות שיסבכו את המשמיע אותן בצרה גדולה אם יהפוך אותן מתיאוריה לדוגמה קונקרטית.
סיקרתי פעם הסתבכות כזאת, של המטיף האוונגליסטי ג'ון הייגי. זה היה בתקופת המרוץ לנשיאות ארה"ב של 2008, והייגי חולל שערורייה שגרמה למועמד הרפובליקני ג'ון מקיין לנשיאות ארה"ב להתנער ממנו. זה לא דבר של מה בכך למועמד רפובליקני להתנער ממטיף רב־עוצמה, אבל הייגי אמר דברים שמהם עשוי היה להשתמע – בעצם, למה לרכך, השתמע! שאדולף היטלר היה שליחו של אלוהים.
הנה מה שאמר: "ואז שלח אלוהים את הצייד. צייד הוא מישהו עם נשק, והוא פועל נגדך בכוח. היטלר היה צייד. והתנ"ך אומר – הנביא ירמיהו כותב – 'וצדום מעל כל־הר ומעל כל־גבעה, ומנקיקי הסלעים', כלומר שאין איפה להסתתר. ויכול להיות שזה יישמע פוגעני לכמה אנשים, אבל אל תיתנו ללב שלכם להיפגע. אני לא כתבתי את זה. ירמיהו כתב את זה. זו הייתה האמת וזו עדיין האמת. איך זה קרה? כי אלוהים נתן לזה לקרות. למה זה קרה? כי אלוהים אמר, העדיפות הראשונה שלי לעם היהודי היא להחזיר אותם לארץ ישראל".
כך מתנהלת תיאודיציה: הייתה תוכנית אלוהית להחזיר את עם ישראל לארצו. הרוע הנאצי, שעשוי להביא חלק מבני האדם להרהור, שלא לומר ערעור, על טובו של האל, או על עצם קיומו, מתפרש בעיני המטיף כמכשיר תכליתי למימוש תוכנית. מקיין, כשהודיע על התנתקותו מהייגי, קבע כי מדובר ב"הצהרה מטורפת ובלתי מתקבלת על הדעת".
יהודים רבים הסכימו איתו, אבל היו גם מי שלא. אחד מהם אמר לי אז (והוא מצוטט בספר שכתבתי על יהדות אמריקה) שמה שהייגי עשה הוא "תרגיל תיאולוגי מקובל" וניסיון להסביר "איך אלוהים אוהב יכול לאפשר רשע בעולם". כמו שהתלמוד מסביר שבית המקדש חרב בגלל "שנאת חינם" – כלומר, מחפש את התוכנית האלוהית הגדולה שביסוד החורבן – כך גם הייגי מחפש היגיון אלוהי בחורבן של המאה ה־20. אפשר להסכים איתו – או לחלוק עליו – אך הייגי לא ניסה לשמש סנגור להיטלר או להצדיק אותו.
קל יחסית לעכל טענות תיאודיציה כאשר הן מתייחסות לעבר הרחוק. החורבן היה חלק מתוכנית ענישה אלוהית? אולי, אבל הוא היה מזמן. הכאב איננו טרי, הטענה איננה אישית. כשמדובר בשואה, קשה יותר לסבול טענות כאלה. ויהיה קשה מאוד לסבול אותן אם יישמעו בהקשר למתקפת 7 באוקטובר.
איפה היה אלוהים ב־7 באוקטובר? אפשר להשיב כהנה וכהנה, אבל תשובה שתכרוך את אשמת הטבח במעשי הנטבחים תיתקל בתגובת זעם מובנת. כמחצית מהיהודים בישראל אמרו לנו שהשואה היא אירוע שמחליש את האמונה. עוד כשליש אמרו שאינה מעלה או מורידה. זה השליש של מי שהאמינו קודם ומאמינים אחרי, או של מי שלא האמינו קודם ולא מאמינים אחרי.
הייתם מצפים שעל חורבן בית המקדש נקבל את אותה תשובה. אם אסון כבד שנוחת על היהודים הוא סיבה לערעור האמונה, אין הבדל בין השואה לבין חורבן הבית. ובכל זאת, הפער המספרי ברור: כאמור, כמחצית מהיהודים (48%) אמרו שהשואה היא אירוע מחליש אמונה, אבל רק רבע (25%) אמרו את אותו דבר על חורבן הבית.
הפרדת הדת
מי שיטרח בקריאת עשרות עמודי העתירה והערעור העוסקים בהחלטת עיריית תל אביב למנוע השנה תפילות בהפרדה במרחב הציבורי ביום כיפור - יזהה בנקל עובדה מצערת: צדיקים אין כאן. גם לא תמימים. לא בצד של העירייה, שהחליטה למנוע "הפרדה" ביודעה שבכך היא למעשה פוגעת באפשרות ל"תפילה" של כמה קבוצות המעוניינות בתפילה בכיכר העיר. גם לא בצד של העותרים, שבתי כנסת רבים ממתינים להם בדלת פתוחה.
"לתפילה בהפרדה", כותבים העותרים, "ישנו בסיס היסטורי איתן עוד מתקופת בית המקדש בירושלים ועיגון מוצדק בהלכה היהודית, ששמרה על עמנו אלפי שנים ברציפות היסטורית בלתי פוסקת כבני עם אחד". שוין. העותרים לא ביקרו בבית המקדש ולא יודעים כיצד נהגו בו, ואת הרציפות ההיסטורית של ההפרדה שברו בתי כנסת כבר בסוף המאה ה־17.
אם לעשות פרפרזה על העתירה, "בגרמניה, באוסטרליה ובארגנטינה, בלונדון ובניו יורק", יהודים מתפללים בהפרדה או לא בהפרדה, בבתי הכנסת. ודוק: אם ההפרדה שמרה על היהודים כ"בני עם אחד", כנראה כבר אינם בני עם אחד. ואם עודם בני עם אחד, כנראה שההפרדה אינה חיונית כל כך לשמירה עליהם כבני עם אחד.
מוטב לא להעמיד פנים. מניעת ההתכנסות בהפרדה היא הפגנה של העירייה. הפגנת כוח שמטרתה להבהיר שתל אביב לא תהיה כשאר ערי ישראל, שבהן קבוצות של חרדים, חרד"לים ודתיים מלהטטות במיזמים של ייהוד המרחב ושינוי צביונו, בתמיכה פעילה של השלטון המרכזי.
אפשר להבין את רצונה של העירייה ואת רצונם של רבים מתושבי תל אביב - להותיר את המרחב הציבורי בעירם נקי מהשפעתן של הקבוצות הללו. ומצד שני, היה אפשר פשוט לוותר על הקרב הזה לכמה שעות ולהתקדם הלאה, בלי להיגרר בעיצומו של חג, בעיצומה של מלחמה, בעיצומם של ימים קשים ומרים, לקרב טריטוריאלי מיותר.
ולא שלעותרים מגיע שבח או פרס. גם השאיפה הבוערת שלהם להתכנסות בהפרדה בכיכר העיר היא הפגנה: זו הפגנה של הקבוצות שמטרתן לערער את הייחודיות של תל אביב, להציב דגל, כסוג של סימן או איום. לא במקרה ניצבים בחזית המאבק הזה דוברים ודוברות של הימין המהפכני, שרוצים בכיבוש הכיכר התל־אביבית. הם רוצים את הכיבוש ואת הכיכר בעיקר כדי להרגיז. שהרי אם חשקה נפשם בתפילה, יש היכן להתפלל. ואם חשקה נפשם בהפרדה, יש היכן להפריד. אבל לא בזה העניין. הם רוצים להנכיח את המסורת שלהם, את היהודיות שלהם, את הגרסה הישראלית שלהם, בעיר שבוחרת בדרך כלל בגרסה אחרת. הם מפיקים את מצעד הגאווה של ראש יהודי.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הדרישה לקיים תפילה בכיכר ולא קיבל את הדרישה לקיים הפרדה בכיכר. מה שהריץ את העותרים לבית המשפט העליון. הטור הזה נכתב בטרם התקבלה החלטה בעליון, אבל אם לומר את האמת, ההחלטה לא חשובה, כי העותרים כבר נקטו את הצעד ההגיוני מבחינתם, שאין דרך להפסיד בו. או שהעליון יקבל את עמדתם, ועיריית תל אביב תיאלץ להתכופף, וכך תוכח אשמתה בנקיטת אפליה. או שהעליון לא יקבל את עמדתם, ויספק תחמושת נוספת לטענות על שופטים מנותקים מ"מסורת ישראל סבא". הלשון הארכאית בגוף העתירה.