לרגל לירושלים. בחג החשוב והמרכזי, ביום הדין, לא נצטוו יהודים לעלות לבית המקדש ולקיים מצוות ראייה. לכאורה חיסור, ניגוד לפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך".
אבל דווקא אותו "חוסר" הוא בעצם נכס, יתרון, מעלה יתרה נגישה לכל יהודי. מצב שראש השנה, ליתר דיוק תקיעת וקול שופר, הוא מתת מאלוהים המעניק לכל יהודי מעמד מיוחד וחוויה רוחנית שאין לחגים אחרים.
זהו חידוש מקורי, נועז ומשובב לב של הצדיק רבי יהודה אריה לייב, האדמו"ר השני לשושלת גור, הידוע בשם ספרו על התורה "שפת אמת". בהבחנה ובעומק של תנא מחכמי התלמוד, שפת אמת מפרש את היעדרה של העלייה לרגל בראש השנה לאוצר רוחני, ליתרון ועליונות נפשיים שעוצמתם הם בתוקף גם בימינו.
שפת אמת מסתמך על מאמר מפורסם בגמרא, "שאין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה" (מסכת ראש השנה כו, עא). את עבודת ראש השנה עשה הכהן הגדול מבחוץ, לא בקודש הקודשים. הגמרא עוסקת בפירוט ונימוק עבודותיו של הכהן הגדול שנעשו בחוץ – כולל תקיעת שופר. "שופר נמי מבחוץ הוא! כיוון דלזכרון הוא – כבפנים דמי".
הגמרא מסבירה שתקיעת שופר היא מצווה שמטרתה העיקרית היא זיכרון, ולכן ה"מבחוץ" הוא בעצם "מבפנים". כלומר, כשאנו מריעים ושומעים קול שופר בראש השנה, אנחנו במצב נפשי, במציאות רוחנית של בפנים – פנים בית המקדש.
"ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ובכל רגל נחסר לנו מצוות הראייה ועתה בחג של ראש השנה יש לנו גם עתה בחינת כלפנים דמי", אומר שפת אמת. זאת אומרת, החיסרון של עלייה לרגל בראש השנה בימי בית המקדש מתמלא בתקיעת שופר גם בימינו, כשאין בית מקדש.
שפת אמת קובע את הנצחיות של "מבפנים" שמתבטאת בתקיעת שופר בראש השנה. לשיטתו, היעדר מצוות ראייה (עלייה לרגל) בראש השנה היא בעצם מתת משמיים לדורי־דורות, כרטיס כניסה בלי תאריך תפוגה לכל יהודי ל"בפנים" – לחוש, להרגיש, לחוות מצב נפשי של התעלות רוחנית, התרוממות הנפש שהיהודים חשו בזמן שבית המקדש היה קיים.
שפת אמת מוסיף עוד נדבך ונחת רוח למשמעות ראש השנה ולתקיעת שופר. "מצוות השופר שהקדוש ברוך הוא וברוך שמו רוצה שבני ישראל יעוררו מידת הרחמים בעולם. וזה מתקיים בכל שנה. בתחילה הוא בדין, ומצוות שופר היא השתתפות מידת הרחמים".
יותר מזה, בראש השנה "אנו (היהודים) מתחננים עבור כל בני העולם כולו". שפת אמת מציין כי "רק בכוח זכותם של בני ישראל מתעוררים רחמים על העולם כולו".