יואבי היקר, נכד שלנו, עברה שנה מאז מכתבי הקודם אליך. זוכר? הוא נכתב יומיים לאחר פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, בעקבות המתקפה הברברית של חמאס על יישובי עוטף עזה.
עברה שנה מאותה שבת ארורה, שבה ניחת על מדינת ישראל ועל אזרחיה הנורא שבאסונות, כתוצאה מהנורא שבמחדלים, ועדיין אנחנו במלחמה. אז טרם ידענו את גודל האסון, רק התחלנו לספור את חללינו, ולא הערכנו שהמתקפה בעוטף עזה תתרחב למלחמה רב־זירתית מתעצמת. סופה לא נראה בעין, גובה מחיר דמים בצדנו.
שלוש מילים מלוות אותנו: תגובה, נקמה ותוקפנות. צריך להוסיף מילה – צביעות
שנה אחרי: צה"ל מפרסם תיעודים שטרם נראו מיום הטבח
זוכר? הדאגה הראשונה הייתה לך, לוחם בהנדסה קרבית. חייל בסדיר, שמיד נקלע לחזית. מה לא עבר בשנה הזאת, עליך בחזית ועלינו בעורף? חיינו התהפכו. עוד ב־6 באוקטובר שגינו באשליה, שעזה היא כעלה נידף, שטח מצומצם, מתוחם, צפוף אוכלוסין. לא תעז להתגרות בישראל החזקה אשר לה צבא מפואר.
זה החל בעקירה החד־צדדית מהרצועה. עד היום קשה להבין מה באמת גרם למהפך אצל אריאל שרון. רובנו, במיוחד מאז מותו בינואר 2014, חיינו באשליה שהוא הקנה לנו. טחו עינינו מלראות כי חמאס שהשתלט על עזה מרגע ההתנתקות, יקדיש כל כולו לא לטובת שני מיליוני נתיניו, לא להפיכת האזור לחבל ארץ פורח (גם בסיוע ישראל), אלא למתחם תוקפני.
ה-7 באוקטובר ייחקק לדיראון עולם בתולדות עמנו. שבת של שמחת תורה אשתקד, שהפכה מיום חג לארור שבימים. לוחמינו עודם מתפלשים בחולות עזה, מסתכנים בתוך מבנים ממולכדים, מפלסים דרכם בסבך הדרום־לבנוני, משלמים מחיר דמים מר.
המטרה העיקרית – שחרור 101 החטופים, הכחדת חמאס. נפתחו עלינו עוד חזיתות: חזית הצפון שהבעיר חיזבאללה, טילים וכטב”מים שמשגרים החות’ים בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק. כולם שלוחיה של איראן החומייניסטית ששיגרה בחג 201 טילים בליסטיים לשטחנו.
יואבי, עברה עליך שנה מטלטלת של לחימה, לצד שגרת אימונים, הכשרת דור לוחמים נוסף. ראית מחזות שקשה לך לשיח עליהם. חיסול מחבלים. פיצוצי מבנים ומנהרות שבהם האויב אורב ללוחמינו. ראית נפגעים, חללים ופצועים. איבדת חבר. בחופשותיך אתה שותק יותר מאשר מדבר. לפחות כך זה איתי, הסבא הדואג לך. בגילי המופלג עברתי את כל מלחמות ישראל בשלום, ועתה, אתה וחבריך נערכים בשטחי הכינוס להמשך הלחימה המתעצמת.
רק לפני ימים ספורים שבה אחותך עפרי, יחד עם כל תלמידי שכבתה בקריית החינוך של עמק חפר, ממסע במחנות ההשמדה בפולין. בשואה נספו הסבים שלי, הן מצד אבא והן מצד אמא. אני, הסבא שלך, מעולם לא הכרתי את הסבים שלי. אחותך צברה חוויות מטלטלות, אבל עתה ביתר שאת גם היא מבינה, כמוך, שלעם היהודי אין בית אחר, בית לאומי, מלבד ארץ ישראל. כמה מדהימה הייתה הודעת הוואטסאפ הדאגנית ששלחה מאושוויץ לסבתא: “מה שלומכם בארץ?”.
זכות גדולה היא לך, יואבי, להימנות עם מגיני מולדתנו ההיסטורית. אתם הלוחמים בסדיר ובמילואים מנחילים לעם גאווה רבה. תעוזתכם מפעימה. לוח השנה שוב מורה היום – 7 באוקטובר. יש תחושה טובה שהלקח מאותו יום ארור מלפני שנה נלמד. לא להיות זחוחים, לא להפגין ביטחון עצמי, תמיד להיות ערניים, להטיל ספקות, ללמוד היטב את האויב, את שפתו, את כוונותיו, את שנאתו היוקדת, להיות ערוכים ומוכנים.
על כישלון הפיקוד העליון באותו יום מר ונמהר לפני שנה מחפה גבורתכם, היכולת להנחית לאויבים מצפון ומדרום מכות קשות, לגדוע את ראשי הנחש, להפגין את עוצמת ישראל וזרועותיה הצבאיות. בזכותכם כוח ההרתעה הוחזר.
יואבי, בסמוך ליום השנה למלחמה חל גם יום הולדתך. נולדת ערב ראש השנה תשס”ד, והנה אתה כבר בן 21. גבר יפה תואר. לוחם עז נפש ורגיש. סמ”ר. מי חלם שכזה יהיה שירותך הצבאי? שנה במלחמה – אתה ועוד אלפי צעירים כמוך, גם אלפי חיילי מילואים שעזבו בית, משפחה, חברה, שמים מאחור את כל המחלוקות והשסעים, מתעלמים מהפרשנויות ההזויות, ומקדישים עצמכם להשמדת האויב הרצחני. אחדות בחזית. והמחיר כבד מאוד.
המשימות שלכם בהנדסה קרבית, בחיל האוויר ובכל היחידות הלוחמות טרם הושלמו. הטרור מבית ומחוץ משתולל, החטופים עודם בשבי חמאס, ומי יודע מה גורלם אחרי שנה של ייסורי תופת. תושבי גבול הצפון עודם גולים מבתיהם, רואים איך בית אחר בית נפגעים מטילי האויב.
אני מאחל ומייחל שאתה יואבי וכל הלוחמים בכל זרועות הביטחון תצליחו במשימותיכם, מתוך הכרת שליחות, מתוך אמונה בצדקת המאבק: תהדפו את אויבינו הברברים, תשמידו את מאורות הטרור, תשברו את זרועותיו, תשיגו ביטחון לעם היושב בציון, ובעיקר - תשובו בשלום לחיק משפחותיכם. תיחקקו לעד בהיסטוריה של העם היהודי. גמר חתימה טובה.