לכל אחד יש את התמונה האחת שנחקקה לו בעור מאותו יום ארור, והיו הרבה. עבורי, זו הייתה צעירה מדממת שחמאסניק מחליא גרר בשערה מתוך בגאז׳ של ג׳יפ. היא הפכה לי את הקרביים והציפה אותי בגל עצום של צער, אימה וחוסר אונים. עוד לא ידעתי שהיא תצפיתנית, או שקוראים לה נעמה לוי, או שבמשך שנה תמימה היא לא תחזור הביתה, ותציין בעזה את יום הולדתה ה־20.
מאז אותו יום של הלם גילינו שאנחנו מסוגלים לספוג הרבה, אבל אם ניתן היה לבקש דבר אחד שיחזק את יכולתנו לנצח ולחזור לחיים של שפיות, הייתי מבקשת להוריד קצת את הכעס ולהגביר קצת את האנושיות.
"הסתכלתי למעלה ולא ראו שמיים": העדויות המצמררות מאירוע סלון עוטף
יישובים נוספים נסגרו לתנועת אזרחים; מטח לעבר כרמיאל
להוריד את הכעס – כי אומנם מדי פעם צריך לפרוק מתח, אבל כשפועלים באופן קבוע מתוך כעס - מאבדים את השכל ואת קור הרוח. זאת לא הדרך לנצח בכלום.
להגביר את האנושיות – כי היא לא מחלישה אלא מחזקת. האנושיות הביאה לנו את רגעי השמחה הקולקטיביים הכי גדולים במלחמה, והגיעה לשיאה בכל פעם שהצלחנו להחזיר אלינו חטופים. היכולת שלנו לדבר באנושיות היא גם זו שמשדרת באופן הכי טוב את ההבדל בין הצדדים של המלחמה הקשה הזו, שהתבלבלו עבור יותר מדי מערביים.
המטרה העיקרית של ישראל היא לנצח במלחמה, אבל הדרך לנצח היא מתוך קואליציה אנושית, לא מתוך כעס וקיטוב. אנחנו זקוקים לקואליציה הכי רחבה שאפשר מבפנים, וגם לקואליציה הכי רחבה שאפשר מבחוץ. בבניית הקואליציה הפנימית לא הצלחנו עד היום.
בני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לממשלת חירום אבל לא קיבלו תפקידים קבועים והשפעה – ופרשו. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד – אפילו לא ניסו. כניסתו של גדעון סער לממשלה לא באמת משנה את הסיטואציה, גם אם היא מחלישה את היכולת של איתמר בן גביר להיות הזנב שמכשכש בכלב. כרגע אנחנו עם ממשלה שפתרה לכמה אנשים בעיה פוליטית, אבל לא פתרה שום בעיה לאומית.
גם בבניית קואליציה בינלאומית אנחנו מתקשים. זה קשה גם במצב רגיל, אבל קשה עוד יותר כשישראל צריכה להסביר לא רק את עמדתה העקרונית מול האסלאם הקיצוני, אלא גם להסביר למה לה עצמה יש ממשלה שכוללת יותר מדי קיצוניים.
אבל האנושיות חייבת להיות חזקה יותר מהכעס לא רק עבור נבחרי הציבור, אלא עבור כולנו. מתח ופחד מתפוגגים באופן הכי יעיל כשאנחנו עושים משהו אנושי ורך עבור מישהו אחר.
הכעס של השרה מירי רגב על ״עריכה מגמתית״ לא עזר למילואימניקים השחוקים להגיע לצפון במהלך החג - התארגנות אזרחית של הסעות פתרה את הבעיה. הכעס של ישראל כ"ץ על מזכ״ל האו״ם לא שינה את גישת המערב כלפי אונר״א, בעוד שהתארגנויות הסברה אזרחיות כמו של אילון לוי ונועה תשבי עושות עבודה הרבה יותר טובה.
אפשר אפילו להבין את מי שאומר שהפעולה בלבנון תחזיר איכשהו את נעמה לוי, אבל אי אפשר להבין את מי שבוחר להתעמר במשפחות החטופים במקום להתנדב במטה שלהן.
המלחמה הזו מאתגרת כי קשה לשאת את כל האירועים ולהתנהג באנושיות, זה פשוט כרוך בעוד כאב. אבל זה החוזק האמיתי שלנו כישראלים – אין לנו ברירה אלא לצאת מהמלחמה יותר חזקים, וגם יותר אנושיים. אלה לא ערכים סותרים.
בסוף, הגיבורים שלנו הם לא הציניקנים שלוחצים לנו על כפתורי הכעס האוטומטיים כדי שנתמוך בהם ברשתות החברתיות ובסקרים. הם אלה שהפגינו אנושיות יתרה, הרגישו כאב עצום, הביעו את צערם בקול סדוק, וחשפו את עצמם לעמדת חולשה או לסכנה.