מאות, אם לא אלפי, טקסטים מסוגים שונים שכתבתי במהלך השנה החולפת, בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2024, שמורים אצלי במחשב ובטלפון הנייד. טורי פרשנות, ידיעות חדשותיות, התכתבויות בדואר אלקטרוני, התכתבויות וואטסאפ, ואפילו כמה מסרונים קצרים שקיבלתי בימים הראשונים אחרי השבת השחורה.
אנדרטת המילים הפרטית שלי, דף בלתי רשמי בספר היסטוריה, שאותו ככל הנראה לא אכתוב. אולם החומר והזיכרונות יישארו איתי. ברמה האישית, וגם כסוג של סימני דרך במסע שהמערכת הפוליטית, הממשלה המכהנת ובנימין נתניהו באופן אישי עברו ב־12 החודשים הללו, בין אוקטובר לאוקטובר. מסע של מדינה הנלחמת על עתידה, של מערכת פוליטית הנלחמת על שרידותה ושיקומה ושל ראש הממשלה הנלחם על מורשתו.
המסע הזה טרם הסתיים וגם היום, באוקטובר 2024, אין מומחה רציני אחד שיסתכן בלחזות עתידות: מתי ואיך יסתיים הפרק הפוליטי מהקשים ומהמורכבים בתולדות המדינה, אם לא הקשה והמורכב ביותר. לכן הטקסט הזה שלפניכם אפילו לא מתיימר להיות סיכום ביניים, אלא רק שרטוט הדינמיקה.
לפני שחזור מוחשי של מעבר בין העולמות שחוותה המערכת הפוליטית בשמחת תורה 2023, שתי התכתבויות עם שני גורמים פוליטיים.
6.10, בשעה 17:40: "סיפור ההקפות השניות רק מחזק את מחנה הימין. כלום ממה שהשמאל טוען לא נתפס כהתנגדות עניינית, אלא כולה – כעוד פרק במחאה, כדי להפיל את הממשלה ולהעיף את נתניהו".
7.10, בשעה 19:20: "מה שנקרא, החדשות של אתמול. אני משוכנע שזה עונש על שנאת אחים גדולה". תאריך ההודעה הבאה שנשלחה על ידי דמות פוליטית נוספת, מהגורמים הבכירים בקואליציה, הוא 9.10, יומיים אחרי האסון, כאשר ממדיו טרם נודעו עד הסוף, אך התמונה הכוללת כבר התחילה להתבהר.
"מבחינתי אנחנו גמורים. כולנו גופות פוליטיות. היום כולם עדיין יותר מדי בהלם ממה שקרה וממה שקורה, אחרי יום-יומיים יבינו".
המילה "הלם", שבה בחר בן שיחי השני, מגדירה במדויק את המצב הנפשי של המערכת הפוליטית כולה, מלמטה ועד למעלה, בשעות ואף בימים הראשונים אחרי האסון.
את הימים הראשונים שאחרי האסון הם בוודאי היו שמחים לשכוח - אך בוודאי לא ישכחו עד יומם האחרון. שעות על גבי שעות, תוך כדי אזעקות, תוך כדי יירוטים ותוך כדי בומים, ניסה הציבור להבין מה קורה לו, לבנות תמונה כוללת מחלקי פאזל, בלי שמישהו ממקבלי ההחלטות ינהל איתו דו-שיח, יסביר, יעדכן או ינסה להרגיע. ההנהגה נפלה לתרדמת בניסיון להבין איפה נפלנו ואיך ממשיכים מכאן.
בעוד שברמה הלאומית והפומבית ההנהגה שתקה, מתחת לרדאר, ברמה הפרטית, נקרעו אנשי המערכת הפוליטית בין הלקאה עצמית, הניסיונות לאמוד נזקים והמאמצים להבין איך פועלים ובאיזו שפה מדברים עם הציבור. באוקטובר 2024, מנקודת המבט שלנו, בהסתכלות לאחור, אנחנו כבר יודעים את כל התשובות לשאלות שהדירו שינה מעיניהם של נבחרי הציבור לפני שנה.
הם היו זקוקים לזמן ומאמץ, נתקפו פחד ונטפו זיעה, אבל הם הסתדרו. מה שאז נראה כבלתי ניתן לביצוע – בוצע: אנשי המערכת הפוליטית הצליחו להחזיר את השיח עם האומה למסלול המוכר והנוח, למסלול של מסרים פוליטיים רדודים. מהמהות הכואבת - לשפת הסיסמאות.
שתי קונספציות
בשונה מהמקובל לחשוב, לפני 7 באוקטובר הייתה המערכת שקועה בשתי קונספציות ולא רק בקונספציה שטענה כי חמאס מורתע. הקונספציה הפוליטית, שטופחה במהלך שנים, הגיעה לשיאה בקדנציה הנוכחית של בנימין נתניהו כראש ממשלה.
השיטה, שהוכיחה את עצמה בקלפי פעם אחר פעם אחר פעם, קבעה כי סוד הניצחון הוא במשוואות קצרות ופשוטות. כמה שפחות תוכן ועומק – כך הסיסמה חודרת לתודעה טוב ומהר יותר. לא משנה מה עושים הממשלה והעומד בראשה. לא משנה לאיזו מהפעולות של ראש הממשלה וממשלתו אתה מתנגד. עצם התנגדותך משליך אותך אוטומטית למחנה השמאל.
כנ"ל ובאותה מידה האופוזיציה: לא משנה באיזה מעשה של הממשלה אתה תומך, עד כמה ומדוע, השיטה מסמנת אותך כ"ביביסט" או כ"איש ימין", תלוי את מי שואלים. למען האמת ההיסטורית, השיטה לא הומצאה על ידי הפוליטיקאי נתניהו. מלך צרפת לואי ה־14 טען כי "המדינה זה אני" בנאומו בפני הפרלמנט בשנת 1655.
נתניהו רק אימץ את הגישה, והשיטה הוכיחה את עצמה כמבריקה. "נתניהו זה הימין, והימין זה נתניהו". כל השאר – דמוגרפיה. הרוב הישראלי הנוטה ימינה הבטיח לליכוד ולשותפיו ניצחון אחרי ניצחון כמעט ללא קשר ישיר לנעשה בין בחירות לבחירות.
השיטה עבדה לנתניהו במשפטו. הטענה כי "מערכת המשפט הפכה לכלי בידי השמאל כדי להפיל את הימין" נקלטה ושוב הביאה אותו לראשות הממשלה. המשוואה עבדה גם ב־2023, בשנה הארורה שקדמה לזוועת 7 באוקטובר.
הניסיון של מתנגדי הרפורמה המשפטית לשוות לציבור הרחב את המהלך של הממשלה כסכנה אמיתית למשטר הדמוקרטי וליסודות המדינה – כמעט הצליח. אולם בסוף גם הוא נפל קורבן לשיטת המשוואה המנצחת. בכל מקום שבו מושמעת קריאה נגד נתניהו ונגד ממשלתו – השיח המהותי מפנה מקומו לשיח המוכר והקבוע, בדיוק לפי השיטה. אתה נגד הרפורמה המשפטית כי אתה נגד ביבי, ואתה נגד נתניהו כי אתה נגד הימין. נקודה, סוף פסוק.
ב-7 באוקטובר 2023 קמו אנשי המערכת הפוליטית למציאות אחרת. הקונספציה התנפצה להם בפרצוף, לרסיסים קטנים. נראה כי בעקבות האסון הנורא, האמיתי והכי לא פוליטי, השיח עבר סופית למהות, לחיים עצמם.
"ביפן ראש ממשלה היה עושה חרקירי, ובאירופה היה מתפטר עוד הערב" – כך אמר לי בשבוע אחרי השבת השחורה בשיחה פרטית אחד משרי הליכוד. אך נתניהו סבר אחרת. קשה לשער ובלתי אפשרי לקבוע אם בתוך תוכו הוא האמין בנרטיב שבנה אז ושהוא ממשיך לשדר לציבור עד עצם היום הזה. מכל מקום, זאת עובדה שרבים בציבור אכן קנו והאמינו.
הסקרים במהלך השנה החזירו את הליכוד מהשפל התהומי לראש הרשימה ואת נתניהו הפכו מגופה פוליטית למנהיג מוביל (לפחות בהשוואה עם יריביו). אין הוכחה טובה יותר לכך שאי־לקיחת אחריות ומסע תדרוכים נבזי נגד מערכת הביטחון – השתלמו מהר מהצפוי וכבר היום מניבים פירות פוליטיים.
המסלול המוכר
בשנה שחלפה מאז האסון המערכת הפוליטית החזירה במו ידיה את השיח הציבורי למסלול המוכר. ייאמר מיד כי נתניהו ושותפיו לבדם לא היו מסוגלים לבצע את המשימה הבלתי אפשרית הזאת. אנשי המחאה, במודע או שלא, תרמו את תרומתם לכישלונם, ברגע שהקריאות להפיל את ממשלת נתניהו ולהוביל לבחירות נשמעו לצד הקריאות הכי צודקות והכי כואבות של משפחותיהם של החטופים והנופלים.
מרכיב נוסף שאִפשר לליכוד ולמחנהו להרים ראש ולפתח תקוות פוליטיות הוא העובדה כי עד כה לא קמה אלטרנטיבה משכנעת בימין. אלטרנטיבה מנהיגותית ואלטרנטיבה מפלגתית הן התנאי ההכרחי לשינוי המגמה. ייתכן שהאלטרנטיבה עוד תקום ובהחלט ייתכן שהמחנה הפוליטי שבמשמרתו קרה האסון עוד ימצא את עצמו משלם על כך באובדן השלטון.
בינתיים, במיוחד השבוע, בעוד אנחנו כחברה מתבוננים אחורה על אירועי השבת השחורה מלפני שנה, פני המערכת הפוליטית מועדות קדימה. נתניהו מהמר על הבחירות הקרובות בארה"ב. ההסדר האזורי, השלום המיוחל וההיסטורי עם ערב הסעודית, מסוגל להיות הרבה יותר מדף חדש ונוצץ ביחסים של ישראל עם הממשל האמריקאי החדש, ולא משנה איזה.
ההסדר המדיני הגדול יכול להוות דף חדש במורשת שנתניהו מעוניין להותיר בספרי ההיסטוריה. ההישג אומנם לא ישכיח את הכישלון, אך אולי יפתח הזדמנויות חדשות במסע שטרם הסתיים.