השנה שחלפה מאז השבת הארורה ההיא גדולה מכולנו. המחדל. האסון. ההפקרה. הטבח. התבוסה. הגבורה. המעבר מהשפל העמוק ביותר בכל הזמנים לגאות הנוכחית. הפיכת האסון הנורא ביותר בתולדותינו למנוף והזדמנות למהפך אדיר. ההתגייסות של מדינה שלמה, של חברה אזרחית, של אזרחיות ואזרחים, קצינים ולוחמים, מילואימניקים, ישראליות וישראלים באמצע הדרך, או בסופה, שעזבו הכל וחשו להציל את מדינתם.
גם היום, שנה אחרי, אנחנו ממשיכים לגלות את הגיבורים. את הסיפורים הגנוזים. העלילות המופלאות. וגם את המחדלים המטלטלים. העיוורון הנורא. היוהרה. ההיבריס. המדיניות האסונית של גידול המפלצות שבהן הוקפנו. ההתמכרות לשקט זמני, לשלווה מתעתעת. המחזור הכרוני של החוב שהלך ונצבר, הלך ותפח, יחד עם הנוח׳בות ורדואן על גבולותינו, עד שהתפוצץ עלינו.
בקטאר טוענים: "מאז תחילת המגעים לא היה קשר ישיר עם סינוואר"
"הסתכלתי למעלה ולא ראו שמיים": העדויות המצמררות מאירוע סלון עוטף
את כל זה תסכם ההיסטוריה. את כל זה אמורה לבדוק ועדת החקירה הממלכתית, שפשוט אי אפשר שלא להקים. מה שצריך להגיד היום, בקול גדול, צלול ורם, הוא המובן מאליו: עד שלא יוחזרו לבתיהם או לקבר ישראל 101 הישראליות והישראלים, האחיות והאחים שלנו, אי אפשר יהיה לנשום לרווחה. אי אפשר יהיה לנצח. אי אפשר יהיה לחזור לסדר היום. אי אפשר יהיה להביט במראה.
זה לא עניין של ימין ושמאל. אין כאן השקפה פוליטית. זה עניין של העיקרון המכונן של מדינת היהודים. החוזה הכי בסיסי שנכרת בין המדינה שהוקמה מתוך אפר האסון הקודם שקרה לנו לבין אזרחיה. החוזה הזה הופר. ברגל גסה. הפרה שאין מהותית ממנה. הפרה שהיא תוצאה של רשלנות פושעת, בוטה, בלתי נתפסת.
עד שלא נעשה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר אותם הביתה, לא נוכל להרגיע את הנפש הסוערת. לא נוכל לסתום את הגולל על הפרק הזה. לא נוכל לקיים כאן מערכת יחסים בריאה בין מדינה לאזרחיה. מערכת של חובות וזכויות שהתמוטטה על ראשנו ב־7 באוקטובר.
הימים האלה, של טרום יום השנה לאסון, מביאים איתם שוב גל אדיר, בלתי נתפס, קשה להכלה, של הסיפורים המרטיטים ושוברי הנפש. הגיבורים שלחמו והצילו חיים עד נשימתם האחרונה. הנרצחים. המשפחות שנמחקו. החיים האבודים. הילדים שנרצחו לעיני הוריהם או ההורים שנרצחו מול ילדיהם.
עכשיו תעצמו עיניים. תחשבו על סיפור אחד ממאות הסיפורים האלה. סיפור שנכנס לכם לנשמה. גיבור או גיבורה שנחקקו לכם בנפש. תארו לעצמכם שאפשר היה ללחוץ על כפתור ולהחזיר אותו לחיים. לאפס שעון. לעדכן תוכנה. לחזור ל־6 באוקטובר ולהחזיר את הגיבור/ה הזה לחייו הקודמים, לחיק משפחתו, לאהוביו ואוהביו.
אפשר לפקוח עיניים - יש לנו האפשרות הזאת. יש לנו לפחות 50 אחיות ואחים שלנו שיכולים לחזור לחיים. הם חיים עכשיו. הם נושמים. הם חולמים. הם מתגעגעים. הם סובלים. הם בסכנת מוות מיידית. הם לא חטאו ולא פשעו ולא עוללו רע לאיש. הם אזרחים שננטשו על ידי מדינתם. פעמיים. אנחנו יכולים להחזיר אותם לחיים. את כולם. אנחנו צריכים לרצות שזה יקרה ואנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר. גם אם הוא גבוה.
כמי שהתנגד בכל כוחו, בזמנו, לעסקת שליט, ומבין את הרציונל שעל פיו אסור להיכנע לטרור ואסור להאכיל את המפלצת ואסור לגדל את חמאס, אני חושב שהמצב הנוכחי שונה לגמרי. חמאס ספג את המכה הקשה בתולדותיו. כ־20 אלף מלוחמיו נהרגו. כל צמרת הפיקוד הבכיר והזוטר שלו הועלמה. רצועת עזה כולה הפכה לעיי חורבות. עשרות אלפי פלסטינים נהרגו. הסכנה הנשקפת מהם כרגע בטלה בשישים. את המלאכה הזאת צריך להשלים בשנים הקרובות בנחישות, בלי לוותר על אף רקטה, אף מנהרה, אף טרוריסט.
נגמרו התירוצים. לא פילדלפי ולא ״ניצחון מוחלט״. צריך להחזיר את החטופים. אם סנוואר לא מעוניין בעסקה, צריך לעשות הכל כדי שישנה את דעתו. גם להציב בפניו פיתויים. אין בעולם חברת ביטוח שתהיה מוכנה לבטח את חייו של השרץ הזה, ובצדק. אין שום סיכוי שנוותר מתישהו על הנחישות לשגר אותו למקום שאליו שוגרו כל עמיתיו המרצחים.
לכל זה יהיה זמן בהמשך. ישראל בגדה באזרחיה, ישראל צריכה להחזיר אותם הביתה ולשלם את המחיר המלא לשם כך. כל תוצאה אחרת אינה קבילה ותהווה הפרה בסיסית של הברית הישראלית, האמנה הלא כתובה בינינו לבין מדינתנו האהובה.