כאב. עצב. יגון. תוגה. דיכאון. דכדוך. צער. מועקה. אין בעברית מספיק מילים לתיאור התחושה האנושית הזו. אין בעברית מילה המסוגלת לתאר או להכיל את מה שעוטף עכשיו את נשמתם של כה רבים מאיתנו. אין מילה, ואין נחמה.
זו הפעם הראשונה בחיי העיתונאיים שקשה לי לכתוב. הנפש מתקשה להכיל את התחושות או לתרגם אותן למילים.
ישראל בגדה באזרחיה, ואין שום החלטה קבילה מלבד להחזיר אותם | בן כספית
בשבת ההיא השמיים נפלו, עם סיומה של שנת הסיוט אפשר כבר לקבוע שניצחנו | בן כספית
כתבתי מלחמות. כתבתי אינתיפאדות. כתבתי על רצח רבין, מהכי קרוב שיש. הספדתי חברים, סיקרתי פיגועים, איבדתי קרובים. כמו כל ישראלי. נלחמתי בלבנון הראשונה, סיקרתי את השנייה. עשיתי מילואים באינתיפאדה הראשונה. סיקרתי את השנייה. גם בסמטאות רמאללה וטול כרם. באסון המסוקים עברתי עם ניידת שידור בין הבתים שעולמם חרב בין לילה. הזלתי דמעה והחסרתי פעימה והתרגשתי והתרגזתי ונרגעתי וכתבתי. תמיד כתבתי. הכתיבה היא ברירת המחדל הטבעית שלי.
עד אתמול. שנה לטבח 7 באוקטובר ופתאום זה מגיע. האפטר שוק. ההבנה של מה קרה כאן. העוצמה הבלתי נתפסת של הטרגדיה. הממדים התנ״כיים של הכאב והסבל. ואז, בפעם הראשונה ב־38 שנות כתיבה, כשהעורך שאל אותי אתמול בערב את השאלה הקבועה, האם אני כותב למחר, עניתי לו לראשונה בחיי את התשובה הזו: אני לא בטוח שאני מסוגל.
אתמול בבוקר שידרנו את תוכנית הרדיו מכפר עזה. כמה פחדתי מהרגע הזה. מאז 7 באוקטובר נכנסתי כמה פעמים לעזה עם הלוחמים. ביקרתי בהלוויות, בבתי לוחמים ולוחמות שנפלו. כתבתי על הזוועות של הנוח׳בה. דבר אחד לא עשיתי: לא ירדתי לעוטף להסתכל על התוצאות מקרוב. עברתי בעוטף בכל פעם שנכנסתי לעזה, אבל לא עצרתי לראות. פחדתי מזה מאוד. אני מכיר את עצמי וחששתי שדווקא את המראה הזה של החורבן יהיה לי קשה להכיל.
כפר עזה אתמול, חדר לי לנשמה. גן עדן אבוד שקפא בזמן. קיבוץ יפהפה, ירוק, כולו פינות חמד, מדשאות מטופחות, עצים עתיקים, שבילים מוריקים. בתים צנועים, כאלה של פעם. שלטים עם שמות הדיירים והמשפחות. חלק זיהיתי מרשימות החטופים או הנרצחים. ושממה. כאילו התפרץ הר געש והלבה הקפיאה הכל. כאילו מישהו כיבה את אור החיים. כפר עזה, עד לפני שנה קיבוץ שוקק, הוא היום אנדרטה. כמו פינוקיו. ילד, אבל בלי חיים.
אני מסתכן לקבוע כאן שכפר עזה תחזור. וגם בארי. ואפילו ניר עוז, סמל ההפקרה של כל הזמנים. ושדרות תגדל ותפרח. ואופקים, עיר של גיבורים, תצמח ותרקיע. כל זה יקרה, כי כאלה אנחנו. תמיד קמים מתוך האפר.
זה לא יחזיר את הנרצחים. אבל את החטופים עוד אפשר להחזיר. חובה לעשות הכל כדי שזה יקרה. לא חשוב כמה מראשי המרצחים נחסל, וכמה איראנים ננטרל, וכמה פעמים נתקוף בתימן, נשטח את הדאחייה או נחזור לג׳באליה. אם לא נצליח להסדיר את הסעיף הזה, שאין חשוב ממנו בחוזה שבין המדינה לאזרחיה, לא נוכל להביט בעצמנו במראה. לא נוכל להבטיח לישראלים ביטחון. לא נוכל לנצח.
הטור הזה נכתב אתמול, די בקושי, מול טקס המשפחות בפארק הירקון. טקס מצמית, מרעיד נימי נפש. טקס שהצליח לאכלס בכפיפה אחת, בטבעיות מושלמת, עם המון רגש, רוך ואהבה, את כל השבטים שלנו: את היהדות והליברליות, את התפילות והמנגינות, את כל שבטי ישראל.
אני חייב לטקס הזה את היכולת לכתוב את הטור הזה. טקס מצמית מחד, אבל מעורר מאידך. טקס שכולו יגון ותקווה. במהלכו, טינפה חבורת השופרות הארסית, בערוץ 14 ומחוצה לו, את הרמטכ״ל, ואת צה״ל, ואת הטקס ואת מה לא. רק כי היו בו כמה כמה מילות ביקורת.
למי שפספס, זה היה הליינאפ: אמיר דדון, גלי עטרי, קורין אלאל, ריטה, מירי מסיקה, קרן פלס, רן דנקר, עברי לידר, אביב גפן, שלום חנוך, אגם בוחבוט, בועז שרעבי, ואלרי חמאתי, מרגלית צנעני, יהודה פוליקר, כנסיית השכל עם עמית מן (שנרצחה בבארי), זהבה בן, ישי לוי ושולי רנד, היהודים, אדר גולד ועדן חסון, ושלמה ארצי. שרו בסוף את ״התקווה״ דפנה אדמתי, מוזיקאית וקצינה בחיל האוויר ששרדה את הטבח בבארי וטל אלזם, קצין מילואים מאופקים המשרת בבסיס אורים. על אלה, אמרו מפיצי הרעל בערוץ 14 - ״טקס פוליטי״.
רק דבר אחד נעדר מהטקס הזה: הממשלה.
כי בסוף, אי אפשר יהיה למחוק את העובדה המדהימה, הבלתי נתפסת וחסרת התקדים, שלראשונה מאז תקומת ישראל ב־1948 צוינה טרגדיה לאומית בסדר גודל עצום בשני אירועי זיכרון נפרדים. אירוע זיכרון עממי, של הציבור, של המשפחות השכולות, של העם, ואירוע ממשלתי, מוקלט מראש כמובן, כדי למנוע כל אפשרות למילת ביקורת או מחאה לגיטימית.
הבוקר הייתה אמורה לזרוח השמש. העוטף עוד חרב, הצפון עוד מפונה. רק דבר אחד היה דחוף אתמול לעומד בראשה: למתג מחדש את הטרגדיה. לקרוא לאסון שקרה לנו ״מלחמת התקומה״. הוא חושב שכך יוכל לעצב את הנרטיב. הוא טועה. דמם של הנרצחים יזעק אליו ממעמקי האדמה עד סוף הימים והדורות. זו הייתה המשמרת שלו, ואין בעולם כוח שיאפשר לו למחוק את זה.