אתמול, בעבודתי העיתונאית, עברתי בין עשרות טקסים שנערכו לציון יום השנה לטבח השביעי באוקטובר בדרום. בכל אחד מהטקסים פגשתי אנשים אשר דיברו בלב כואב על החיים לפני אותו יום נורא – הימים שבהם הקיבוצים והמושבים היו מקומות של שקט, של קהילה חזקה ושל ביטחון אישי. התושבים, שפונו בעקבות הטבח האכזרי, הביעו געגוע עמוק לשוב לחיים שהיו פעם. הם דיברו על השגרה הפשוטה, על החוויות היומיומיות שהפכו לרגעים יקרים, והזכירו את התחושה העמוקה של הבית, אותו בית שנותר מאחור.

רבים מהם דיברו על רצונם לשוב לקיבוצים ולמושבים, לא רק כדי לבנות מחדש את הבתים והקהילות, אלא כדי לשחזר את השגרה שהייתה כה יקרה להם. אבל לצד הגעגועים לחיים הפשוטים, צף ועלה נושא שאי אפשר היה להתעלם ממנו – החטופים. דוגמה מרגשת לכך נשמעה בקיבוץ ניר עוז, שם שירה גורן הקריאה טקסט בשם אחותה, שני גורן, שנחטפה ושוחררה. בסיום דבריה היא אמרה בעצב: "אתם איברים חסרים בגוף שלנו, בגוף ניר עוז. אנחנו כאן כולנו מחכים לכם בכיליון עיניים. עד שלא תחזרו, אנחנו לא נחזור לחיים מלאים".

לוויתן שמן נוסף: זהו בכיר חיזבאללה שצה"ל חיסל בלבנון
מורה בצפון חגגה ברשתות את ה-7 באוקטובר: השר בן גביר לא נותר אדיש

הכאב הקולקטיבי של הקהילות ניכר גם בטקסים אחרים. בבארי, נירה שרעבי, שבעלה יוסי נחטף ונרצח בשבי וגיסה אלי עדיין מוחזק בידי החמאס, ביטאה את תחושת האובדן וחוסר האונים של המשפחות כשאמרה: "אנחנו לא נפסיק לדרוש את הדבר היחיד המתקבל על הדעת – שיחזירו את כולם בעסקה, עכשיו". אלו מילים שמייצגות לא רק את תחושותיה האישיות, אלא את הזעקה הכואבת של כלל הקהילות בדרום.

תיעוד מנסיון בריחה ממסיבת הטבע ליד בארי. צילום: שימוש לפי סעיף 27א', רשתות חברתיות

הניגוד בין הרצון לשוב הביתה לבין חוסר היכולת לעשות זאת כל עוד חלק מהקהילה נותר בעזה, הותיר תחושה של קרע נפשי עמוק. המילים "לא נוכל לחזור ללא החטופים" נשמעו שוב ושוב. מדובר לא רק בחזרה למרחב הפיזי של הקיבוצים והמושבים, אלא בשיבה לחיים שלמים שנותרו תלויים וממתינים לפתרון של אחד הנושאים הכואבים ביותר של התקופה – החזרתם של החטופים.

בכל טקס שבו הייתי נוכח, התחושה הייתה אחת: אין שיבה אמיתית הביתה ללא החטופים. המילים "החזרה הביתה" קיבלו משמעות חדשה, מעבר לפינוי ולאזורי המגורים, זו חזרה לשגרה מלאה שאינה יכולה להתממש כל עוד חברים, בני משפחה, חלקים מהקהילה, נותרו רחוקים מאיתנו.

הניגוד הזה, בין הרצון לחזור לחיים נורמליים לבין המציאות שבה הלב נותר בעזה, היה הכאב המרכזי שנשמע בכל טקס. בתוך כל הטקסים האלו, הרגשתי את המשבר הקולקטיבי, את הניסיון להתמודד עם אובדן העצמאות האישית מול תחושת הבגידה בכך שהמדינה עדיין לא הצליחה להחזיר את החטופים.

טקס הזיכרון הלאומי (צילום: טקס הזיכרון הלאומי)
טקס הזיכרון הלאומי (צילום: טקס הזיכרון הלאומי)

הרצון לשוב לחיים שלווים נתקל שוב ושוב בקיר המציאות האכזרית. החיים אינם יכולים לחזור למסלולם כשהחלקים החשובים ביותר של הקהילה נותרו בעזה. השיבה הפיזית למקום מגוריהם אינה השיבה האמיתית. השיבה האמיתית תתרחש רק כאשר כולם, כל החטופים, ישובו הביתה.