התקשורת כמעט לא מראיינת ערבים, לא מעסיקה אותם ולא רוצה לשמוע מהם. את עקבותיו של פרשן חדשות 12, מוחמד מג'אדלה, קשה לאתר. נוכחותו על המסך צומצמה כמעט לחלוטין. גם ביקום המקביל של ערוץ 14, שבו ימי המלחמה עוברים באמונה גדולה, בתקווה אדירה ולעתים בהבעת שמחה תמוהה - אין ערבים כלל.
לפי “מדד הייצוג", אף שהם מהווים 20% מהאוכלוסייה, רק ערבי אחד התארח ב"הפטריוטים" השנה. ערבים לא מוזמנים לאולפנים ולא מדברים בפאנלים. קולם כמעט לא נשמע. היחס אל ערביי ישראל מתנשא ופטרנליסטי.
מפחד על הכיסא? המסר שהעביר נתניהו בדחיית טיסתו של גלנט | אנה ברסקי
ישראל בדרך לחסל את סינוואר? המסר שהועבר לו בתוך רצועת עזה
מדי פעם נותנים להם ציון לשבח על איפוק בתקופה האחרונה. למרות מבחר טריגרים שפוזרו בשטח, הייתה ציפייה להתפרצות. אך הם נותרו שקטים. תודה לאל. הפחד מ"שומר החומות 2" נגוז, נכון לעכשיו.
חלקנו תופס את ערביי ישראל כחשודים עד שלא תוכח חפותם. אנחנו חוששים יותר. פוחדים. נוכחותם של ערבים בינינו יכולה להרתיע. צריך להודות, זה מובן. זה אירוע פסיכולוגי־חרדתי יותר מאשר מגזרי־לאומני. זו לא גזענות אלא הרגשה לגיטימית של עם שנמצא במלחמה שנראית כמו מלחמת דת. יהודים וערבים מנסים, לעתים בהצלחה, לחיות יחד, לשתף פעולה, לעבוד זה עם זה.
בערים המשותפות זה נפיץ עוד יותר. אחרי הפיגוע ביפו, הייתה סכנה שהמרקם יתפורר. זה לא קרה. הדברים של החטופה ששוחררה, יוכבד ליפשיץ, על דו־קיום - שלמרות הכל היא עודנה מאמינה בו - עדיין מהדהדים.
לרוב הישראלים “דו־קיום" זו סיסמה רחוקה, ודאי לא דרך חיים. הם נרתעים לא בשל סטיגמות ואמונות תפלות, אלא בגלל המציאות. בתקשורת זה בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר. עורכים ומראיינים נזהרים, ולכן ממדרים. מעדיפים שלא להזמין ערבים. הפחד הוא מדעות לעומתיות למלחמה, ממילים לא נכונות. מי צריך שערבי יגיד משהו לא במקום, יטעה בלשונו. השפה היא מבחן לנאמנות. קשה באופן כללי להיות ערבי ישראלי. עכשיו יותר מתמיד.
מעטים מאוד הם יוצאים מן הכלל. למשל, יוסף סוויד, שהוביל השנה את הסדרה המעולה “טיפול לילי" ב־yes. סולימאן מסוודה, הפרשן הפוליטי המצוין של כאן. לוסי איוב כמנחה ושחקנית. וכמובן נער הפוסטר האולטימטיבי יוסף חדאד.
חדאד מופיע בתקשורת בקורלציה הפוכה לבני מגזרו. כמה שחוששים לתת פתחון פה לערבים, ככה יותר שמחים מנוכחותו. מזמינים אותו. נהנים לאהוב אותו. הוא תומך במדינה ובחיילים ללא סייג. פופוליסט, פטריוט אמיתי, אינטליגנטי ועממי. עשוי בדיוק למידות של פאנליסט אצל אילה חסון או פרשן ב"צינור". המסקנה: אנחנו אוהבים את הערבים כשהם כמה שיותר כמונו. נראים, חושבים ומדברים כמונו. שלא יאתגרו אותנו כרגע עם פיצולי זהויות או זיכרונות ממשפחות קרועות. זה לא הזמן. חופש התנועה הוגבל בזמן המגיפה, חופש הביטוי מצטמצם בעת המלחמה.
המקרה של לוסי אהריש הוא חריג אפילו עוד יותר. היא נייר הלקמוס לחוסר הסובלנות שלנו. היא חוטפת תגובות ברשת כמו שאף איש תקשורת לא מקבל. מכל כיוון. על כל רקע. תמיד.
אהריש, מגישת רצועה יומית בערוץ 13 שנקראת “שיחת היום", היא עיתונאית ואשת טלוויזיה ערבייה מוסלמית ישראלית. דעותיה מתונות, רובן מקובלות על רוב העם. היא לבטח מייצגת את הערבי הישראלי הממוצע יותר מאשר ח"כ אחמד טיבי או ח"כ אעידה תומא סלימאן. היא חיה בתל אביב ונשואה לצחי הלוי. שחקן, לוחם, ובעברו קצין בדובדבן. כשהיא יושבת על כיסא המגישה, היא מקפידה להיות הגיונית. ישראלית. שפויה. היא בטח לא קיצונית. אם הייתה חורגת במילימטר, הייתה מוקעת, מועפת. היא כל הזמן נבחנת - עד כמה היא לויאלית, פטריוטית, עד כמה היא “משלנו".
לאהריש יש מגוון תכונות נדירות שמאפשרות לה לשבת באולפן מדי יום גם בתקופה הזאת, ולהיות מעניינת, נעימה וחכמה. הכאב שלה ניכר בהבעות פניה. רוב השידור היא עצובה באמת. רואים את זה בכל תו ותו. היא לא משחקת או מתאמצת. כשהיא מביעה ביקורת נוקבת על נתניהו, היא “מפיצה שנאה, חצופה". כשיצאה להגנת אורית סטרוק על דברים שאמרה והוצאו מהקשרם היא “מתקרנפת, מתחנפת".
היא תמצית הטרגדיה של הציבור הערבי בישראל: ככל שיתערה, יתחבר ויזדהה - יחשדו בו. ככל שיתבדל, יתרחק או יבקר - יחשדו בו עוד יותר. אנחנו בתקופה רגישה. ואם לשפוט לפי המציאות במרחב - ערבי טוב זה ערבי שלא רואים עליו.