שוט, דונט טוק | רון מיברג

בחודשים שקדמו למותו של הזמר־שחקן קריס קריסטופרסון בגיל 88, הייתה המדיה החברתית, ולא רק היא, מלאה בצילומים של הגבר הנאה בעל הנוכחות המרשימה בזקנתו; שערו וזקנו לבנים, ועיניו כבויות ושקועות עמוק בארובותיהן. הכיתובים והטקסטים הנלווים תיארו את דעיכתו הקוגניטיבית, את אובדן הזיכרון שלו ואת מחלתו וגילו המתקדם, לצד קריצה משמעותית בדבר האופן שבו התקרב קריסטופרסון מביתו בהוואי אל דלת היציאה. במיוחד הייתה פופולרית הופעתו הפומבית האחרונה לצד רוזאן קאש, בתו של חברו ג'וני קאש, שמת בשנת 2003.

זה זן מסוים מאוד של עיתונות נקרופילית, שעל ידי חיטוט פתולוגי במידע מועט ושמועות רבות תובעת אבהות וזכות ראשונים להכין את הקורא והגולש לפרידה מאייקון מקשיש שאהוב עליו. זה קורה כל הזמן, וזה צהוב, נחות ומתנפל על קרסולי צרכני המידע הזה ולא על האינטלקט שלהם. כולנו כפייתיים, כך או אחרת, בנושא המוות, בעיקר משום שאף אחד מאיתנו אינו יוצא מכאן חי; אבל הצילומים נועדו לזעזע ולהרעיש אותנו, בעיקר כשהם מעומתים עם צילומים של האייקון מימיו הגדולים כאומרים: ראו מה קרה לגבר המרשים, המוכשר והנאה הזה.

הלהיט האחרון בתחום מיפוי הגנום הפופולרי של יקירי המילייה הבידורי הוא לקחת צילום של סלב מבוגר, להזקין אותו, לעוות את מראהו באמצעים גרפיים, ולהציג אותו כקשיש שכיב מרע עם הכיתוב השגור: "כך נראה כעת רוברט רדפורד, וחייו כבר שווים כקליפת השום". אם יש בעברו של האובייקט אסון משפחתי, בן שהתאבד, בת שמתה מסמים ואובדנים אחרים, גם אלה נשזרים בטקסט כדי להעצים את האסון. להכרזות הפיקטיביות על מותם של מי שעושים סקי בגשטאט או משתזפים בריביירה בבריאות טובה, קשה להתייחס כלל. הן נועדו לכרוך אותנו ברגע חולף של צער שמיד נתאושש ממנו. אם מישהו מתלבט עדיין בין התועלת והנזק שהכניסו הרשתות החברתיות המופקרות לחיינו - שיחשוב שוב.

מי שזוכה לשטחי נדל"ן דומים בגודלם כקריסטופרסון לפני מותו וכמובן אחריו, הוא קלינט איסטווד בן ה־94. חזותו המרשימה והכריזמטית של איסטווד צרובה בזיכרוננו כמו אות החווה של ג'ון דאטון ב"ילוסטון" בעורם של הבוקרים העובדים בה. עבור רבים ובמשך שנים רבות היה איסטווד הגבר שרבים רצו להיות. כריזמטי, גבוה, קשוח, צונן, דל מלל, מהיר שליפה ומי שיורה לפני שהוא מדבר.

כפי שקורה לעיתים לגברים זקנים, כעת קשורה חגורת מכנסיו במעלה גופו, כמעט עד בית השחי בסגנון ירוחם משל; הוא הולך מכופף כמי שמתקשה להתיישר למלוא גובהו; הבלורית המפוארת שפינתה לו דרך בסרטים רבים כמפלסת קרח, היא כעת אניצים סוררים ומפוזרים של שער שיבה. הצילומים הללו מופיעים בגרסאות שונות, חלקם עם ילדיו הרבים בהרכבים שונים ועם חלק מהנשים בחייו.

בניגוד לקריסטופרסון שדעך לאיטו, איסטווד ממשיך לעבוד ולביים. בנובמבר ייצא סרט חדש שלו, אבל כבר עכשיו וללא מחשבה נוספת המתייחסת לגנטיקה האיסטוודית, הוא מכונה "הסרט האחרון". אף אחד אינו נביא וכדורי קריסטל הפסיקו לעבוד. מי כמוני יודע: נפרדתי מג'ימי קרטר כאשר נכנס להוספיס. כעת מלאו לו 100 והוא מאיים לאחוז בחיים כדי להצביע בבחירות. גם פרידתי מווילי נלסון הייתה פזיזה. הוא שריד אחרון ללהקה שקריסטופרסון היה חבר בה. הוא לא בבריאות טובה, אבל אינך צריך להיות בן 94 כדי לקרטע.

הדיון בקריירה של איסטווד חוזר תמיד, לאו דווקא בצדק, ל"הטוב, הרע והמכוער", שחותם את הטרילוגיה המערבונית האיטלקית של סרג'יו ליאונה. לא רק שאיסטווד לא התנפל על מערבוני הפסטה האיטלקיים שצולמו בספרד כמוצא שלל רב, הוא שירך דרכו לעברם בבחינת אם לא יועיל, אולי לא יזיק. הוא כה מזוהה עם "האיש ללא שם", עד שקשה להאמין שהוא לא היה הראשון שהתפקיד הוצע לו.

בחירתו הראשונה של ליאונה הייתה אודי מרפי, גיבור מלחמת העולם השנייה והחייל המעוטר ביותר באמריקה, שהפך לשחקן במערבונים סוג ב' שהופקו בזריזות, ביעילות ובזול. ליאונה זימן את מרפי לפגישה במלון "בברלי הילס" בלוס אנג'לס. מרפי שמע את ההצעה ולא ידע היכן לתייק אותה. הוא ידע דבר אחד: גיבור המלחמה שסבל ממקרה קשה של תסמונת פוסט־טראומטית, לא רצה לשוב לאירופה.

"הטוב, הרע והמכוער": מקלוז־אפ אימתני על אחד הניצבים האיטלקים המכוערים שנועדו לחיות 20 שניות עד שקליע מאקדחו עב הקוטר של איסטווד מעיף אותם מהפריים, עובר ליאונה ללונג שוט אינפורמטיבי ופנורמי, בעיקר כדי שנדע שאיננו בטקסס אלא באלמריה, ספרד; מערבון איטלקי שבמרכזו מלחמת האזרחים האמריקאית שצולם בספרד. וולט דיסני צדק: "העולם קטן למרות הכל". הזמן שלוקח לארבעה פגרים מהלכים לחצות את הנוף סחוף הרוח בדרכם למסבאה הוא 20 שניות. הזמן שלוקח להם להיות מחוץ למצלמה במסבאה 14 שניות. ועוד 7 שניות צריך טוקו רמירז (אילי וואלאך) כדי לדלג דרך הזכוכית עם שוק כבש בידו ולחטוף בפריים קפוא את הכיתוב "המכוער".

רבים מאיתנו צפו בסרט יותר מפעם אחת, ואיננו זקוקים לתזכורת, אבל קשה לנו לוותר על אופרת הסוסים הזאת כולה ועל "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר", תובנה עמוקה כשיירי קפה בתחתית ספל, שכנראה תייצג את האנושות כאחד הפריטים שיוטמן בקפסולה לטובת העתיד. קשה גם לוותר על הסצינה שבה אוכלים לי ואן־קליף ("עיני מלאך" והרע) והאיש שאותו בא להרוג, נזיד לא מזוהה בכף עץ מתוך קערת חרס. זה לא ממש משנה מה אוכלים, משום שבעל הבית הוא בר מינן בפוטנציה וגם בנו הילד, היורד לנקום בוואן־קליף.

כך יוצא האפוס הזה לדרכו המפרכת בערוצים שונים, עד ששלושת גיבוריו ייפגשו בכיכר אבן בבית קברות נידח שבו יימשך ריקוד המוות שלהם, עיניים־ידיים־גבות־עיניים־ידיים, דקות ארוכות שבסופן יירו "בלונדי" (איסטווד) וטוקו ברע, לא לפני מיני ויצים שונים המעלים את מפלס המאצ'ו לרמות העלולות לגרום למוות ממנת יתר של טסטוסטרון.

מכיוון שהסרט צולם באתרים שונים בספרד, בורגוס והסביבה, הפכו בית הקברות ותחנות בדרך למסלול טיולים נחשק לאוהדים הרוצים ללכת בעקבות הסרט לאתרים שטיפסו במדרגות הקדושה עבור המקומיים. לפני כמה שנים נתקלתי במקרה בסרט תיעודי בטלוויזיה על עבודת האלילים המוזרה הזאת סביב "הטוב, הרע והמכוער", והיה מאלף. על הצפייה השנתית בסרט על מסך מאולתר תחת כיפת השמיים. על האהבה לליאונה ואיסטווד ועל הכבוד שנפל בחלקם של כפריים ספרדים עניים. יש תכונה גדולה לקראת החגיגה הגדולה ב־2026 במלאת לסרט 60 שנה ותקווה להשתתפותו של איסטווד. זה היה סרט מתוק על הקסם שאנשים מוצאים בשכנוע פנימי במערבון מיתולוגי ועל האופן שבו שינה את חייהם.

קשה להעריך כמה מהקוראים צפו בסרט השלישי בטרילוגיית הדולרים ובשניים שקדמו לו. שלושתם עם איסטווד הצעיר בהימור חייו על מערבונים שצולמו באירופה בידי חובבי הז'אנר בימים שהוא דעך ונעלם בתודעת הצופה האמריקאי. לרוב כיכבו במערבונים האירופיים שחקני קולנוע אמריקאים שבורים בסוף דרכם, כשהם מוקפים בשחקני משנה איטלקים, שנראו בעיקר כמו פליטים ממזרח אירופה.

איסטווד היה כוכב של סדרת טלוויזיה בשם "Rawhide", שאת פגרות ההפקה ניצל לדילוג לאירופה כדי להעמיס על שכם סרטים דלי תקציב. מאות מערבונים צולמו באירופה באותם ימים, והקורא מוזמן לחקור את ההבדל בין פרנקו נרו וטרנס היל. בין כולם היה איסטווד האמריקאי האותנטי שחבר לסרג'יו ליאונה, במאי בעל שיגעון גדלות והקפדה חולנית על פרטים קטנים, שניסח את המערבון הפנורמי והאפי שניסה להחזיר את הז'אנר לגדולתו בהגזמה גדולה. אף אחד לא דיבר אנגלית. ההפקה התנהלה בבליל של שפות זרות, על פי חוברות דקות שהתחפשו לתסריטים ואשר חוברו אחרי הצילומים ולא לפניהם. לא היה כאיסטווד מודע למנעד המשחק המוגבל שלו, ולכן הוא אימץ שתיקות ארוכות כסימנו הרשום. בטרילוגיה נקרא "האיש ללא שם", ואילו ב"הטוב" וגו' הוא נקרא "בלונדי", כנראה בסגנון שבו קוראים למישהו "ג'ינג'י".

עבור הסרט שחתם את הטרילוגיה ואמור היה לתת במה לכל שאיפותיו הדרמטיות של ליאונה, הוא הצליח לשכנע שני שחקנים אמריקאים נוספים, וואלאך וואן־קליף, להצטרף לצוות שתמיד היה נפגש ברומא אך יצא לגבעות הטרשים שהמפיקים מצאו לרוב בספרד עם טופוגרפיה שהזכירה את אמריקה. להזכירכם שוואלאך היה שחקן רציני וגם השודד המקסיקני ב"שבעת המופלאים". ואן־קליף הוא אחד מהרעים הבאים להרוג את השריף וויל קיין ב"בצהרי היום".

איסטווד הבטיח לוואלאך לעזור לו לשרוד את ההרפתקה, וכך היה. הדיאלוג לא היה חשוב בעת הצילומים, משום שכל אחד מהשחקנים דיבר בשפתו. עד שהבליל הזה נחת על שולחנו של מיקי נוקס, שהיה צריך לדובב את הסרט לאנגלית, אף שהצופה מודע במפגיע לעובדה שהשחקנים מדברים איטלקית או ספרדית. דווקא בסרטיו האחרונים הצליח ליאונה ללהק את ג'יימס קובורן ורוד סטייגר, הנרי פונדה וצ'רלס ברונסון, ולאחרון את רוברט דה נירו ואחרים לסרט "היו זמנים באמריקה".

איסטווד עיצב את מלתחתו בעצמו. מכנסי הג'ינס השחורים היו שלו. גם הווסט מעור הכבש, הכובע והסיגרים המסריחים שקנה בסנטה מוניקה אף שלא עישן. את הפונצ'ו קיבל מליאונה, ובסוף כל יום צילומים לקח את המלתחה איתו למלון מחשש שיגנבו אותה אם לא ישמור עליה.

הבעיה של "הטוב, הרע והמכוער" היא שליאונה לא הסתפק במניין יפה של גוויות והתנכלות מינית לנשים ולסוסים, אלא רצה לקחת חלק בסיפור מלחמת האזרחים האמריקאית, שאפילו אמריקאים מתקשים להבין אותה ומה גרם ל־600 אלף חללים, חלקם בני משפחה אחת בצבאות שונים. ליאונה בחר בקרב שולי ונטול השפעה שהתרחש בטקסס במאמץ להאיר פן נוסף של המלחמה, אבל ההתכתשות בטקסס הייתה משנית, ומאות הניצבים שהטיל ליאונה למערכה בתקווה שיספרו את סיפור המלחמה, לא הצליחו בכך.

זה היה בלגן בתוך קווי מתאר דקים מדי של ההיסטוריה, כולל ניסיון - אומנם אמיץ וראשוני - לספר את סיפור בתי הכלא הצבאיים של הצפון שהתעללו קשות בשבויים הדרומיים, בעיקר אנדרסונוויל. ליאונה ניסה להסמיך סרט ארוך מדי, עם עלילה דלה מדי בשכבה היסטורית שאותה לא טרח לבאר. היא מוסיפה למשקלו הסגולי של הסרט, אך לא לקצבו, עלילתו וסופו.

אני חושש שזו שאלה בלתי נמנעת: בן כמה היית כאשר צפית לראשונה ב"הטוב, הרע והמכוער"? עבור מי מאיתנו שהיו ילדים או נערים, המערבון המקושקש והכה שגוי היסטורית ואידיאולוגית שרקח ליאונה בשאיפה לתחושת שוויון מעמדית מלאה עם ג'ון פורד, הווארד הוקס ואחרים, הוא מוצר קולנועי מלא מתגי תרבות הנלחצים במהלך הסרט ומפעילים אצל הצופה סדרת צחוקים, שאיפות אלימות ומידה גדושה של סאדיזם. לא די בלבד שטוקו ובלונדי הורגים את הרע בשואו־דאון האחרון, איסטווד מתעקש לירות את הגווייה אל תוך הקבר החפור מראש, ואת המגבעת והאקדח.

חדוות ההרג של המשתתפים אינה יודעת שובע, ומה שנחשב בסרט כהומור הוא פלוגת צפוניים מאובקת עד כדי כך שמדיהם נראים כמדי צבא הדרום, עד שהם מסירים מהם את האבק. הניסיון החצוף לשכנע כי ליאונה כשיר ללמד אותנו פרק בתולדות מלחמת האזרחים, קשה לעיכול. כמו גם הקביעה שהסרט יהפוך לאפוס אם יתנהל על רקע המלחמה הארורה בתולדות אמריקה. משם נבע החשש שאמריקאים לא יהיו קליינטים מיידיים של הסרט, המובל בידי שלושה שחקנים אחרי (או טרם) זמנם.

אני מניח שצפיתי בבית הקולנוע בגרסת 139 הדקות של הסרט ולא בגרסת הבמאי בת שלוש השעות. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד את המשימה הקשה, ואולי גם מסבירה את תחושת אי־הנוחות בקטעים המתים שבהם הסרט אינו מתקדם אל סופו אלא נע לרוחב.

כמו ב"היו זמנים במערב", אינך יכול להבין מדוע הרוצח הפסיכוטי הנרי פונדה, שנעתר לבסוף לתחנוני ליאונה, הוא רוצח כה שפל וחסר מניע, כשם שאינך מבין מדוע זקוק ברונסון, עם המפוחית המתייפחת, לשלוש שעות כדי להרוג אותו. זה ליאונה שכבר קשרו לו כתרים והציבו אותו בשורה הראשונה עם במאים מיתיים מאמריקה. ליאונה ראה עצמו חלק משבט קופולה, סקורסזה ואחרים, כשארנון מילצ'ן הניח לו לביים את "היו זמנים באמריקה". אבל אף אחד מהסרטים הללו אינו מגיע לשולי מכנסי "בלתי נסלח", שבו לקח איסטווד את המערבון והרכיב אותו מחדש כמי שהיה מודע כמה קשה יהיה לעשות זאת טוב ממנו וכמה כסף יוציא על זה קווין קוסטנר.

מאיטליה חזר איסטווד מאושש לחיקו של דון סיגל עם "Coogan’s Bluff", "תלה אותם גבוה", "הפיתוי" ("Beguiled "The) המקורי ואחרים. לאחר מכן היה איסטווד בשל לביים בעצמו את "Play Misty for Me", שהוא הומאז' קטן לליאונה.

המבקרת פאולין קייל, שלא ממש התכסחה עם "הטוב" וכו', כתבה כי מערבוני הספגטי, כמו מערבונים המבוססים על סרטים יפניים, הם תמיד יותר הזדמנות לראות את הכוכב האהוב עליכם מאשר את פיתולי העלילה. "לא הלכנו לצפות במערבונים המבוססים על 'יוג'ימבו' ו'רשומון' בגלל תהילת אקירה קורוסאווה", כתבה קייל, "אלא כדי לפגוש בכוכבים הוותיקים האהובים עלינו בשלבים שונים של הקרירה שלהם. לאמריקה נמאס ממערבונים", כתבה קייל, "והיא קיבלה יבלות מישיבה על האוכף, השתעממה מהז'אנר שהאט והוריד הילוך, ושהיה נטול כל רלוונטיות לחיים מודרניים כמו רומן אליזבתני".

זה בסדר שקוונטין טרנטינו סוגד לליאונה והעתיק ממנו קטעים שלמים, כולו חנופה, רק משום שאיסטווד הצליח לפתח את הז'אנר עד כדי מיצויו וקוסטנר אחריו. רק מי שראה את הגרסה האיטלקית המקורית של "ממזרים חסרי כבוד", יידע להעריך את הפרודיה של טרנטינו ואת מפלס האלימות בה.

ל"הטוב, הרע והמכוער" שמור בליבנו מקום של כבוד ובצדק. הוא היה סרט פורץ דרך לזמנו, אופרה סדיסטית נטולת איפוק, והוא נגמר כאשר הגבר השמן (ליאונה) שר. ההיסטוריה הזאת ראויה לשמירה קפדנית על מקומה, אך אין זה אומר שאפשר לשוב ולצפות בה שוב ושוב. זה סרט שיש בו קילומטראז' מת והתנהלותו איטית מדי. נוכחותו של איסטווד כריזמטית, אבל גם הוא נראה לעיתים כאיטלקי ששתה יותר מדי יין לארוחת צהריים ומנמנם עם סיגרילו כבוי בזווית פיו.