פקידת הקבלה צדקה, המרחק מלובי החניון בתל אביב ועד למלון הקטן שבו שכרתי חדר עמד בדיוק על 2 דקות. גררתי את מזוודת הטרולי הקטנה שהבאתי איתי לאורך שני בלוקים ברחוב הרצל. בחור אחד, בן גילי, ללא חולצה, בעל שיער פרוע ומלוכלך נורא, אחד כזה שמביטים עליו ומבינים שהוא לקח טריפ אחד יותר מדי בהודו, עצר את הליכתו, הסתכל עליי ואמר, “מה זו המזוודה הזאת? החזירו את הטיסות? רציתי לטוס ואמרו שאין טיסות, אני בשוק". יכולתי להתעלם ממנו כמובן, אבל עצרתי, אמרתי לו בארשת פנים רצינית שאם הוא ממש רוצה, עדיין יש טיסות, אבל אני לא טסה, אלא לנה בתל אביב. הוא חשב רגע, המשכתי ללכת ושמעתי אותו מאחוריי ממשיך בשלו, “אבל איך זה שיש טיסות? לא דיווחו כלום בתקשורת". אחר כך עצר עובר אורח אחר ושאל אותו, “תגיד, מה השעה? כמה ייקחו לי עד שדה התעופה?".
חייכתי לעצמי. התגעגעתי לעיר הזאת, לצבעוניות שהיא מביאה איתה ובעיקר - ללבד. אני לא יכולה לייפות את זה, חריש קשה לי מאוד. מחד, האנשים פה הם דבר משונה עד מאוד, הרבה זמן לא ראיתי חמלה ואהבת אדם כמו שיש פה. עוד לפני שקראת לעזרה - כבר שמונה זוגות ידיים מושטות לקראתך. ומצחיק פה, ויש רכילות שכונתית שאליה נכנסתי מהר מאוד, ואמילי, אחותי הקטנה, לא נותנת לי להיות דקה לבד, שלא יבואו המחשבות הקשות שתקפו אותי בשנה האחרונה.
אנחנו גוזרים על ילדינו עצבות וחוסר: עד 7 באוקטובר חשבתי שזה משתלם | מרסל מוסרי
מה קרה כשהסכמתי לכתוב על מספרה | מרסל מוסרי
למעשה, אנחנו גם קצת מגלות שוב את ילדותנו, הרי רק שנתיים מפרידות בינינו, גדלנו כמו תאומות, היא החברה הכי טובה שיש לי וגם גפן זוהרת, כיף לה עם בני ובנות דודותיה. ואף על פי כן, משמים לי. אין לי מקומות לכתוב בהם, לא מצאתי חוגים לגיל של גפן, ואין הצגות או פעילויות העשרה. גפן באמת מחייכת, היא השתנתה עד מאוד, פעם הייתה מאוד סגורה ופתאום נפתחת, כמו פרח. אני שמה את עצמי ורצונותיי בצד, כמו שעשיתי מאז שהיא נולדה, ובכל ערב אני מתאפקת שלא לחפש דירות בחזרה במרכז הארץ ולארוז את חפצינו, זה ישבור לה את הלב. בינתיים, נישאר.
גם את ספרה של עדי שילון (כן, הבת של) ערכתי ספרותית, היא כותבת בחסד והסכמתי ללוות את כתיבתה ולבצע את כל העריכה. עדי מתגוררת בברלין, כל הפגישות שלנו נעשו בזום ובשיחות וואטסאפ שבורות. בשבוע שעבר סוף־סוף הגיעה ארצה כדי להשיק את הספר בערב מרגש מאוד בבית רדיקל בתל אביב. הספר, אגב, נקרא “בצקנית". אלו 30 סיפורים קצרים ומרגשים מעיניה של אישה חסרת גיל ובסופו מתכונים מצולמים לדברים מדהימים שעדי אופה. ממליצה עד מאוד. עדי הציעה לי, יותר נכון דרשה, שאנחה את ההשקה שלה. קפצתי על ההזדמנות. גיסתי התנדבה לשמור על גפן יום ועוד חצי, שזה עוד יתרון למגורים פה בחריש, ומיד שכרתי לי חדר במלון ונכנסתי אל הרכב.
כשהגעתי סוף־סוף אל המלון, פקידת הקבלה הודיעה לי ששודרגתי. “באמת?", התלהבתי ותהיתי כיצד אפשר לשדרג חדר ב־350 שקל ללילה, אבל הם באמת הפתיעו אותי, קיבלתי חדר ענק במרכז תל אביב ובלי טיפת רעש. נשכבתי מיד על המיטה הגדולה, הזמנתי בוולט פסטה עם קציצות בשר, ועד שזו תגיע - עצמתי עיניים. המחשבה הזאת שבערב אעמוד על במה, שם אני מרגישה בבית, אראה עוד ספר שערכתי יוצא אל האור ואצפה בעדי מגשימה חלום ואחר כך אלך לשתות יין ואספוג קצת מתל אביב, עוררה לי את הפרפרים בבטן שחשבתי שעפו או מתו מחוסר עניין.
הפסטה הגיעה. התפשטתי לגמרי, נשארתי בתחתונים, התיישבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה. כמה זמן לא אכלתי ככה. שוב חדשות, דובר על תקיפה מתקרבת של איראן (כן, אני יודעת שאלו חדשות ישנות, אבל הטור מגיע אליכם בדיליי. אם תרצו חדשות עדכניות, טלפנו אליי). אמרו שבעוד יום או יומיים מקסימום איראן תתקוף כתגובה על כל הבלגן שישראל עושה לה. קיוויתי שזה לא יקרה בזמן שאני בתל אביב והחלפתי ערוץ ועוד אחד. כשלא מצאתי כלום חוץ מחדשות, החלטתי לרכוש סרט צרפתי ולשלם עליו אחר כך. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הראש שלי והמחשבות שלי הסתנכרנו, התנתקו מכל מה ששולי, מקיף או מטריד והוקדשו כולם לדבר כיפי כמו סרט. כמו שבצרפתית הסרטים נפתחים בסצינת סקס, אחרת הבמאי לא ממשיך לצלם. גם זה קצת הזיז בי משהו אחרי שחשבתי שכבה, הו, הנה, אני מתחילה לחזור לעצמי.
בסצינה השנייה או השלישית כבר התאהבתי בשחקן הצרפתי, מלוויל פופו, וכתבתי לידיד צרפתי שלי שגם מתעסק בתקשורת שישיג לי את הטלפון שלו. הידיד צחק, “ומה בדיוק תגידי לו, מרסל?", סימס לי חזרה. “שאני עיתונאית מישראל ואני רוצה לעשות איתו ריאיון", עניתי. הוא שלח לי את המספר שלו, די מהר יש לציין. כתבתי לו הודעה בחסות גוגל טרנסלייט, ועד עכשיו אין תשובה. איכס, בטח מקרון חימם אותו על ישראל.
הגיע הערב. התלבשתי יפה, סוף־סוף היה לאן. בחריש יש רק בר אחד קטן שבו כולם מכירים את כולם. כמובן, אני יכולה לנסוע לפרדס חנה השכנה, אבל גם שם אין בשביל מה להתלבש יפה מדי. עדי כבר חיכתה לי בלובי, לבושה בשמלה פשוטה, כמעט נטולת איפור, ובכל זאת יפה כל כך. “עדי, את מתרגשת?", שאלתי אותה, היא קרנה והתחבקנו. נכנסנו אל המונית וסיפרנו לנהג שאנחנו נוסעות להשקת הספר שלה ואפילו קצת מאחרות. הוא הסכים לקצר את הדרך, מה שלא אופייני לנהגי המוניות בתל אביב, בדרך כלל זה סובו ישראל והקיפוה, ואפילו נתן לה חמסה קטנה למזל. היה ערב מהמם, בקהל היו 200 נשים שהגיעו מכל הארץ לקבל קצת אסקפיזם בשיחות על כתיבה, אהבה, אפייה וחייה של עדי בין ברלין לאהובתה ישראל.
אחר כך שתינו יין ואכלנו אוכל טעים ממש מול המלון, שני גברים שלחו לנו צ׳ייסרים בלי שום כוונות זדוניות, סתם כי היו מבוסמים ושמחים, ואנחנו שלחנו אליהם חיוך מודה. אחר כך עדי התעייפה, נפילת לחץ כנראה. היא עלתה לחדר, ואני נשארתי עוד קצת על הבר. נזכרת בימי הרווקות ההם, כשביליתי חצאי לילות על הבר ב"גאולה" שכבר נסגר לצערי, יושבת ליד הדי־ג׳יי שהשמיע מוזיקה אלטרנטיבית ל־20 המקומות שהיו שם; בתמונה הענקית של זהר ארגוב שתלה מיקי הבעלים; ובקבנוס החתוך עם רצועות הבצל ששלחה אליי קרול, חברה שלי, שהייתה אז אשתו של מיקי, לאות מחווה. מתישהו, אחרי הרבה אלכוהול וקבנוס, הייתי מצליחה לשכנע את הברמן להחליף קצת את המוזיקה המשעממת, והוא היה קופץ על המציאה ונותן לי את המחשב. כך הייתי משמיעה, לאלו שהיו שיכורים אך איתנים מספיק להישאר, את צלילי הכרם, דקלון, חוה אלברשטיין, חיים משה, אריק איינשטיין ואפילו סתם שירים בלדינו שלא יודעת מאיפה הגרלתי, עד עלה האור הראשון ושבנו כולנו הביתה, נשבעים לעצמנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו שותים.
היו אלו ימים יפים, היינו אנשים שונים אז, מצולקים, כי איך אפשר שלא? אבל הכל היה הרבה יותר נסבל ותמים.
התעוררתי בבוקר במיטת בית המלון הגדולה. האיומים מאיראן התחזקו, ארזתי את כל הדברים ויצאתי לדרך. בלילה איראן החלה לשגר טילים, בתי כבר ישנה במיטתה בממ"ד, נצמדתי אליה, חיבקתי אותה והרגשתי את נשימותיה. פחדתי על אמת, אבל האמנתי בצבא שלנו. ובעיקר, ומשום מקום, עלתה לי דווקא דמותו של הבחור התמוה שחיפש טיסות, מעניין איפה הוא היה בזמן האזעקות. ואולי, כמו בסיפורים שלי, הוא בעצם איזה עשיר שהשתבשה עליו דעתו והוא כבר על מטוס פרטי רחוק־רחוק מכאן, במקום שבו אין אזעקות והטיסות, כמו השיגעון, זמינות תמיד.