סיפור ביקורו הנדחה (לעת עתה) של שר הביטחון יואב גלנט לוושינגטון אינו נטול פוליטיקה. הפן הפוליטי הוא קצה הקרחון שבסיפור, החלק הכי ניכר לעין, הכי קליט והכי מזמין עבור המתבוננים מהצד.
הזמנת שר הביטחון הישראלי לדון עם בכירי הפנטגון באפשרויות של תגובה למתקפת הטילים האיראנית היא, בין היתר, גם מסר פוליטי לראש הממשלה בנימין נתניהו, למקרה שהוא לא ויתר על כוונתו להדיח את גלנט מתפקיד שר הביטחון לטובת מועמד שעליו נתניהו סומך יותר (החיפושים אחרי מועמד כזה לא אמורים להיות קשים וארוכים במיוחד, מפני שרמת האמון של נתניהו בגלנט היום שואפת לאפס).
יועצו הבכיר של ביידן חושף: על מה שוחחו נשיא ארה"ב ונתניהו?
נתניהו הציב לגלנט אולטימטום - עכשיו הוא קיבל את הבשורה
בסביבתו של ראש הממשלה יש מי שטוען (בצדק) כי גלנט עדיין שר הביטחון בזכות יחסיו המעולים והמיוחדים עם מקבילו האמריקאי, לויד אוסטין.
אך לא רק מערכת יחסים הקרובה בין שר ההגנה ושר הביטחון היא שהופכת את גלנט לדמות ה"מאותרגת" אצל בכירי הממשל של הנשיא ג'ו ביידן. אחרי שאיש הקשר הקבוע, האמין והנוח מבחינת האמריקאים - בני גנץ - קם ועזב, למרבה האכזבה של אנשי ביידן, גלנט נשאר הערוץ הישראלי היחיד שדרכו האמריקאים עדיין מעבירים מסרים ומשפיעים (לפחות מנסים, ובחלק מהמקרים גם מצליחים) על הליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות של ממשלת ישראל.
המסר שנתניהו מצידו ביקש לשגר לוושינגטון, כאשר הודיע לגלנט על דחיית נסיעתו זמן קצר לפני ההמראה המתוכננת של שר הביטחון לוושינגטון, הוא גם מסר שיש בו היבט פוליטי מובהק: "אין ערוץ עוקף ראש הממשלה. הוא הכתובת, ואיתו סוגרים סוגיות עקרוניות לפני שיורדים לפרטים ולתיאומים טכניים". ועדיין ועל אף הנאמר, הפוליטיקה אינה הסיפור העיקרי בניסיון של נתניהו לשוחח עם הנשיא האמריקאי ולתאם איתו את הפעולה הישראלית מול טהרן.
התזמון אינו מקרי. גלנט הוזמן לשיחות בפנטגון בשבוע שעבר, בזמן שלשכת נתניהו כבר התחילה במאמציה לתאם לראש הממשלה שיחה עם ביידן, אך ללא הצלחה. ואז, במקום השיחה בין הנשיא לראש הממשלה, הגיעה הזמנה משר ההגנה אוסטין למקבילו הישראלי. זאת הייתה הדרך של ביידן להימנע מהשיחה הלא נוחה עם נתניהו, בלי להגיד לו "לא". שכן, ביידן מכיר את נתניהו מספיק טוב כדי להעריך לאן הוא מעוניין למשוך את הסוגיה האיראנית. לכן, מבחינתו, זאת שיחה לא נוחה ואפילו קשה.
פחות מחודש לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, ביידן לא רוצה לריב עם נתניהו. למרות הקללות העסיסיות שהשמיע על נתניהו, שמיוחסות לביידן בספר חדש, הנשיא ואנשיו בהחלט מכירים בכוחו של נתניהו. הם סבורים שהוא מסוגל להוות סכנה לקמלה האריס ולחבל בסיכוייה מול קהלים מסוימים.
על כן, בישורת האחרונה לקראת הבחירות, הממשל הדמוקרטי מעדיף לא לקחת סיכונים ולא לריב עם ראש ממשלת ישראל. זאת, עד כמה שזה אפשרי וכל עוד זה לא מתנגש עם הקונספציה הביטחונית של הממשל, שלפיה כל הסלמה נוספת במזרח התיכון עלולה להוביל למלחמה אזורית כוללת, ולמשבר שממנו קשה יהיה לצאת בצורה טובה. מבחינת הממשל זה יהיה מצב של לוז־לוז: לא נכנסת לזירה - הפקרת את ישראל. נכנסת - גררת את אמריקה למלחמה שאינה שלה.
על כן, מבחינת ביידן, הסדר העדיף בתיאומים עם ישראל לקראת פעולתה הצבאית צריך להיות בדיוק כזה: קודם שיחות עם גלנט וניסיון להוריד את הישראלים מהתוכניות הגדולות שלהם עד כמה שזה יתאפשר, ואז התוצר יגיע לנתניהו כאשר הוא כבר בשל ברובו. מבחינת נתניהו, סדר הדברים חייב להיות הפוך: קודם הקודקודים (ביידן ונתניהו) קובעים את העיקרון, ואז התוכנית עוברת לידי שר הביטחון גלנט ושר ההגנה אוסטין, כולל החופש לסגור סוגיות פרקטיות וביצועיות.
מומלץ גם לא לשכוח כי ראש הממשלה הוא עדיין לא הדמות המחליטה היחידה. שכן, כל מה שייסגר ויסוכם בין נתניהו וביידן יעלה לאישור של הקבינט המדיני־ביטחוני - וזו עוד סיבה לקבוע את שיחת הקודקודים לפני שהדברים עוברים לידי השרים. לפני שהתוכנית מובאת לקבינט, שווה להכיר את העמדה והגבולות מבחינת ביידן, כדי לא לקדם הצעות לא רלוונטיות מבחינה פרקטית.
עד כה, נתניהו הצליח לשלוט בדינמיקה ובסדר של הדברים. מי צדק ומי טעה, ובעיקר - מי הצליח – זאת נדע רק במבחן התוצאה.