אני תל־אביבי כבר כמעט 34 שנים. כלומר, אני הסוג הכי גרוע של תל־אביבי: מצד אחד משמר איזו גאוות יחידה של מי שנולד וגדל בפריפריה (במקרה שלי, חיפה) ובין מי שכל קורות חייו הבוגרים נכתבו בעיר היחידה בישראל. על העיר שבעיניי היא גולת הכותרת של המעשה הציוני, כתבתי פה כבר לא אחת ואוסיף לכתוב עוד בעתיד, אבל הפעם אבקש מכם להימרח היטב בקרם הגנה, ללבוש בגד ים, לזרוק מעליו חולצת טריקו שנס ליחה, לארוז בתיק קטן בקבוק מים ומגבת - ולרדת איתי אל החוף.
כמדומני לא הייתה עוד מערכת יחסים של אהבה־שנאה כפי שאני מנהל עם חוף הים של תל אביב. כחיפאי דווקא אהבתי “לרדת" לים, שכן בחיפה לא “הולכים" אל הים: בעיר שהיא מעין פירמידה, לא רק גיאוגרפית אלא גם סוציו־אקונומית, הרי שאל הים “יורדים" (כמו גם הביטוי החיפני הוותיק “לרדת העירה" שפירושו לנסוע אל העיר התחתית, זו שמנסה לחדש ימיה כקדם עת נבנתה על ידי הבריטים להיות בירת האגן המזרחי של הים התיכון).
אבי, שנולד בעיר בשנת 1925, סיפר לי על הרחצה בחוף שבתחתית המושבה הגרמנית, השטח שבאותן שנים נכבש מהים לטובת הקמת נמל. בזיכרונות הילדות שלו כיכבו צבי ים גדולים שהפחידו אותו כהוגן. אותם צבים לא הופיעו בזיכרונות הילדות שלי, משנות ה־70, אלא משהו מפחיד הרבה יותר: מלתחות הנשים בחוף המכונה “החוף השקט". הרבה לפני שהרשו לי לשחות לבד לרפסודות שעגנו לרוחב המפרץ וששחייה אליהן הייתה מבחן אומץ לכל ילד חיפאי, בוגר לימודי שחייה, הייתה אמי לוקחת אותי אל החוף “השקט" - ומכניסה אותי עמה למלתחות הנשים. הייתי כבר בן 5, גדול בעיני עצמי - וכל מה שרציתי היה לברוח מהמקום שהיה עבורי שיעור כפוי באנטומיה נשית, מלווה בריח של קוקוס (זוכרים את הבקבוקים החומים עם הפקק הצהוב?).
למרות הטירונות הקשה, בנעוריי התמכרתי למה שכונה אז “חוף הכרמל הפתוח" (בניגוד ל"חוף הכרמל הסגור", שהכניסה אליו הייתה בתשלום, כולל אטרקציה בדמות בריכת שחייה עם מים מלוחים), שנמשך מחיפה דרומה, מהחלק שהיה לימים חוף “דדו" ועד לעתלית. הכלל היה פשוט: ככל שתדרים תמצא את עצמך עם פחות אנשים מסביב. זה היה הים “שלי", חוף אינסופי עם תנועת אנשים דלילה, ללא שוברי גלים - ואם התמזל מזלנו כנערים, גם ללא חלק עליון בבגדי הים של הנועזות שבמשתזפות (סוג של סגירת מעגל עבורי עם הילדות במלתחות "החוף השקט" דלעיל).
אולי משום כך לא הצלחתי להתרגל לחוף הים הדחוס והסואן של תל אביב - וזה לא שלא ניסיתי. מה זה ניסיתי? השקעתי במערכת היחסים עם הים יותר מאשר ברוב מערכות היחסים בחיי: ניסיתי לשכור שמשיות, כיסאות נוח ואפילו מיטות שיזוף. הלכתי אל כל החופים בניסיון למצוא את זה שיתאים לי, ניסיתי את כל האטרקציות הקולינריות, שכדי לא להעליב אף אחת נקרא להן “בינוניות". הבאתי כלי פלסטיק קטנים עם פירות מהבית, הסלקתי בירות בכלי ובתקופה מסוימת העמדתי כיסא נוח ושמשייה משל עצמי באזורים המועטים שנותרו בין שני חופים מוכרזים ו... כלום.
התקופה היחידה שבה הים היה לי מפלט של ממש הייתה ימי הקורונה, עת נסגרה בריכת השחייה. קפצתי אל החוף בערך ארבע פעמים בכל שבוע, שחיתי לי בערך 50 דקות והתייבשתי בשמש החורפית. על החוף נטול הפקחים רצו כלבים בשמחה, לאט־לאט הוא הפך למפלטם של אנשים צעירים ממני בשלושה עשורים, בימים שבהם כל הפאבים והמסעדות בעיר היו סגורים. שליחים של וולט עצרו על הטיילת ופרקו המבורגרים, בקבוקי יין נחלצו, רעש הרמקולים הבלתי נסבל של המצילים לא נשמע ברקע - ולפרק זמן קצר חזרתי שוב לשנות נערותי בחיפה, עת היינו מחנים את הרכב בנקודה הכי דרומית שאפשר, ואז הולכים עוד כברת דרך ברגל כדי להיות “לבד" בחוף שלא חלים עליו כללים של שתייה, לבוש ועישון.
הקורונה חלפה לה יחד עם הרחצה הכמעט יומיומית שלי: המצילים שבו לעבודתם, תיירי הפנים שבו אלי חוף בהמוניהם - ובין שחקני המטקות ליושבי בתי הקפה, לא נמצא לי עוד מקום שאליו אוכל להוליך את מחשבותיי ולתת לכל חלומותיי ודאגותיי להפליג ממני מערבה.
הימים החמים עומדים להיגמר, בקרוב אחגוג 55 - ופתאום גיליתי שאפשר שזהו לי הקיץ הראשון בחיי שבו לא הלכתי אל חוף הים אפילו פעם אחת!
כן, חברים - קוראים לי ניר קיפניס, אני תל־אביבי גאה, אוהב את העיר שמהווה לי משענת ונחמה אפילו בימים שבהם נדמה שהכל מסביב מתפרק, חולה עליה מנווה צדק ועד לשיכון דן, משכונת עזרא ועד לרחוב הירקון, אבל את שפת ימה המזוהמת איני יכול לסבול: בכל מה שקשור לים ולכדורגל, נותרתי חיפאי.