יש לי מסר ברור למי שחושב על רילוקיישן בזמן מתקפה איראנית | שי להב

לפעמים נדמה שכל העולם מסביבי מדבר על רילוקיישן. האחות של ההוא כבר בודקת דירות בלוס אנג'לס, ההם נמצאים בתאילנד כבר חצי שנה, והרשתות החברתיות מלאות בצילומים של ישראלים מחויכים על רקע חופי ים מושלמים, כשהם מספרים על חייהם החדשים. אני לא יודע אם מדובר רק בתחושה, או שיש כאן מגמה אמיתית ומשמעותית של עזיבה. ואני גם זוכר היטב את הסיפורים על ירידה מסיבית מהארץ אחרי מלחמת יום כיפור. ואני משתדל לומר לעצמי שבמצב כל כך קשה כמו זה שאנחנו שרויים בו, עוד לפני 7 באוקטובר, טבעי לגמרי שאנשים לא רוצים לחיות כאן. ושבכלל, לכל אדם יש הזכות הבסיסית לבחור היכן הוא מתגורר. אבל עצמי לא משתכנע. ובאופן כללי, מתעצבן למראה כל פוסט של ישראלי שמספר על עזיבה. ואני מנסה להבין ממה הכעס הזה נובע. אז הנה עיקרי הדברים.

קודם כל, יש תכונה כזו - שפעם אפילו הייתה מאוד מוערכת - שנקראת נאמנות. נאמנות לבן זוג. למקום עבודה. לקבוצת כדורגל. וגם למדינה. ואחד מהעקרונות של נאמנות אומר שלא בורחים ברגע שבו נהיה קשה. נכון, גם לנאמנות יש גבולות. ולפעמים אין ברירה אלא ללכת. אבל זה צריך לקרות בתרחיש מאוד קיצוני. במקרה שלי, זה יקרה אם המדינה הזאת תשנה את פניה באופן דרמטי. נאמר, תהפוך למדינת הלכה. מלחמה מוצדקת על הקיום, כנגד גורמי טרור קיצוניים שמבקשים להשמיד אותנו, היא ממש לא במסגרת התרחיש הזה. נאמנות היא גם לא עניין עיוור, אלא תוצאה של יחסי גומלין. מדינת ישראל, עם כל בעיותיה הרבות, סייעה לאנשים לרכוש השכלה ברמה גבוהה, להתפתח יפה מקצועית ולהרוויח הרבה כסף. בדיוק הדברים שמאפשרים להם כרגע לעזוב אותה, ולהשתלב בעולם הגדול. ולכן זו הפרה של חובת נאמנות.

עניין אחר הוא הקלות הבלתי נסבלת בעיניי שבה אנשים מוותרים על הרעיון הציוני. או, אם להשתמש במילים פחות מפוצצות, על הזכות להיות חלק ממשהו גדול. קולקטיבי. עם שורשים עמוקים בזמן ותחושה אמיתית של משמעות. בואו נניח, לצורך העניין, שישראלים רבים שיעקרו מכאן יזכו לחיי יומיום טובים יותר, על פי המדדים האובייקטיביים. עדיין, האם זה הדבר המרכזי בחיים? נוחות, בית יותר גדול? אלמנטים בהחלט חשובים, אבל מה לגבי תחושת השייכות? ההרגשה הזאת שכולנו מתייחסים אליה כאל דבר מובן מאליו, שזה הבית שלנו, ושכל מה שמתרחש בו קורה ממש לנו? בדגש על - אנחנו? ועוד לא אמרתי כלום על הזיכרון ההיסטורי הדל. רק לפני שלושה דורות יהודים נרדפו באותן ארצות שעכשיו ישראלים מתחננים לקבל מהן אזרחות. זה טרגי בעיניי.

אבל הנקודה שמקוממת אותי במיוחד, בכל הנוגע לקרנבל הרילוקיישן הזה, היא האנוכיות. אם ישראלי מחליט שנקעה נפשו מהמדינה הזאת והוא עוזב אותה לצמיתות, זו זכותו המלאה. אבל אם הוא עוזב אותה באופן זמני, עד יעבור זעם - ואני מניח שזה המצב בקרב חלק גדול מהעוזבים - אז הוא למעשה משאיר פה את כולנו לשאת בעול בזמן שהוא דואג רק לעצמו ולמשפחתו. ובהקשר הזה, לשאת בעול פירושו - עצם החיים פה תחת מלחמה. כי כל אדם שעוזב, מערער את אלה שנשארים. כשהם מתחבאים בממ"ד, תחת הפגזה איראנית, ורואים תמונות שלו באיזה חוף אינסטגרמי להפליא, הם אומרים לעצמם - למה שלא אברח מפה גם? וככה, בהדרגה, עלול להתפתח מצב שבו החזקים עוזבים, והחיים בישראל הופכים לברירת מחדל. דווקא בתקופה כזו, עצם ההישארות פה, וההתעקשות לנהל חיי יומיום רגילים, ולבלות ולקנות ולפרנס אחרים - היא הנשיאה בעול. ועוד לא אמרתי כלום על המשפחות ששולחות את הילדים והאבות שלהן למלחמה.

קשה לי לקבל את הרעיון שאחרי שהכל פה יירגע, אלה שחתכו יחזרו לארץ ולא ישלמו שום מחיר. קשה לי גם לראות את הפוסטים שלהם בפייסבוק, ועוד יותר מכך - את התגובות המפרגנות. אני לא יודע אם הם צריכים להתבייש, אבל לבטח לא להתגאות. אין במה.

על הסכין

• העובדה שמילואימניקים שהוקפצו לצפון צריכים להתבסס על טרמפים של משפחה וחברים, כי אין תחבורה ציבורית בחג ולא ניתן להם שום פתרון מצד המדינה או הצבא, היא מדהימה. אבל מה שעוד יותר מדהים זה שהיינו באותו סרט בדיוק לפני שנה, בגיוס ההמוני של 7 באוקטובר. ומאז, לא הופקו שום לקחים. או בושה.
• "רק לא זה" ("Nobody wants this"), הקומדיה הרומנטית החדשה של נטפליקס על רומן בין גויה בלונדינית ורב יהודי חתיך, היא שיחת היום. המבקרים מוצאים בה דימויים יהודיים סטריאוטיפיים על גבול האנטישמיות, או נוסחתיות נטפליקסית שטחית. אני פשוט נהניתי. מותר להגיד? הכימיה בין השחקנים הראשיים אדירה, הקונפליקטים משכנעים. וגם היהדות היא כמעט מגניבה.
• "רכבת לילה" היא סדרת מתח אנגלית חדשה, שמספרת על רכבת הנוסעת מגלזגו ללונדון ונחטפת בידי האקר מסתורי כשהנוסעים עליה הופכים לבני ערובה. כסדרת מתח היא עושה עבודה מאוד אפקטיבית, עם הרבה טוויסטים מפתיעים בעלילה, דמויות מעניינות ומסתורין מתמשך בשאלה מי הרעים. מומלץ.