חמש בערב תקיעת שופר. יממה לפני ראש השנה ובבית הכנסת שמול הבית של ההורים שלי ממשיכים כרגיל, כאילו איש לא שמע חדשות וראה שכל האירועים שהיו אמורים להתקיים באותו ערב בוטלו בגלל איומים מאיראן.
כששינו את ההנחיות, בהחלטה של רגע החלטתי לצאת מהעיר. משהו בתוכי סירב לתת לגורם עוין חיצוני לקלקל את התוכניות לחג. ובכל זאת, במקום לדאוג ממטח של מאות טילים שעושים את הדרך אלינו, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הזוגות שאמורים להתחתן באותו ערב ועד כמה זה נורא עבורם, גם אם העיקר הבריאות. חשבתי שהם בוודאי לא מצליחים לראות את נקודת האור בזמן שהכל מתפוצץ בחוץ. יש רגעים בחיים שבהם קשה להסתכל על חצי הכוס המלאה.
הזמן לחשבון נפש: ישראל צריכה לבחור סוף־סוף בין שקר לאמת | דעה
הטעויות שישראל עשתה בעזה ולבנון עלולות להתגלות כגורליות | אהוד יתום
אני לא יודעת למה חשבתי דווקא על החתונות, או נתקעתי על תקיעת השופר, כאילו מישהו הניח זכוכית מגדלת על רזולוציית הקשב שלי, כמו מנסה לומר שהדברים החשובים באמת הם הדברים הקטנים ולא הדברים הגדולים, שהם הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לנסות להבין. ואולי הדבר הנכון ביותר שעלינו לעשות הוא להתבונן עליהם בכניעה מהצד, לתת להם לחלוף כמו סופה ולהאמין שיהיה בסוף טוב.
במשך חצי שעה, לצד התרעות פיקוד העורף, שמעתי את כל תקיעות השופר של ראש השנה ויום הכיפורים. אולי מישהו התאמן על יבש או שניסה לתת לשכנים את חוויית החגים והסליחות בפאסט פורוורד ובאופן מרוכז, כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.
“ביטלו את הסליחות בכותל", מישהו צעק ברחוב. הטלפון שלי צעק שגוש דן בעוצר. עצרתי. בניסיון להיכנע לסיטואציה כלל־ארצית שאין דרך לצאת ממנה לשום מקום אחר, עשיתי את הדרך למרחב המוגן לזמן בלתי ידוע, וחשבתי שאיזה מזל שלא דחיתי הגשות, שעמדתי בדד־ליינים והספקתי לנקות שולחן לפני החג, שעדיין לא היה ידוע אם הוא יתקיים.
המוח האנושי הוא אלוף ההדחקות וההשלכות, ראש המפקדה השולטת במוכר ובידוע. הקצין שלא מאפשר שחרורים מוקדמים או גמישות. והוא צודק. מבחינה מנטלית, אכן הדד־ליין היה הדבר הכי חשוב באותו הערב ובאופן מוזר גם השופר. גם אם לא יהיה חג, ידעתי שלפחות עשיתי עליו וי השנה.
לא צמתי אף פעם בחיי הבוגרים, ובכל זאת מדי פעם אהבתי ללכת לבית הכנסת בשעת תפילת נעילה, להאזין לתקיעת השופר בנסיבות אגואיסטיות לחלוטין.
כשהייתי ילדה, סיפרו לי שאם מבקשים משאלות בזמן תקיעת שופר הן מתגשמות, וזה מה שאני עושה מאז, או יותר נכון, הילדה שבי מבקשת ממני לעשות. בשנים האחרונות כמעט לא הלכתי לבית הכנסת. אולי כי האווירה יותר מתוחה, אולי כי ימי כיפור של היום הם כבר לא ימי כיפור של פעם. ובעיקר כי יש יותר מדי כעסים מסביב, ואפילו ביום הזה, למרות אפס זיהום אוויר, אי אפשר לנשום.
ביום הכיפורים בדיוק לפני שנה נשארתי בבית והאזנתי במשך כמה שעות לכל שידורי הרצף שהוקלטו בקול ישראל ב־6.10.73. למה עשיתי את זה לעצמי? אני לא יודעת, אולי זו הסקרנות, אולי כי כל החיים הייתי אובססיבית לפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים, קראתי כמעט כל ספר וראיתי כמעט כל סרט בנושא, ואבא שלי סיפר לי סיפורים שהזינו את האובססיה.
כששמעתי שהיה בלגן בתפילות המרכזיות שנערכו בחוץ, עם ההפרדה המגדרית, חשבתי שזה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לנו אחרי כל השנים הללו. ואז הגיע שמחת תורה.
הכל נראה שונה השנה. גם החגים שקיימים כדי לתת לנו עוגנים בתוך רצף חיים סיזיפי, מרגישים לי פתאום אחרת. לא עצירה למנוחה או חשבון נפש, אולי יותר כמו קריאה לשינוי, להבנה שמה שהיה עד היום לא יכול להתקיים עוד. שאי אפשר להמשיך לחיות במעגליות הבלתי נגמרת הזאת, עם כל הטעויות שלנו והדפוסים שאף פעם לא משתנים.
המלחמה הנוכחית דחקה לי באחת את האובססיה למלחמת יום הכיפורים, כי זה כבר לא מסמך היסטורי אלא המציאות עצמה. היא הבהירה שוב שאין חדש תחת השמש, שאי אפשר לבקש משאלות או להתפלל ואז לא לעשות שום מאמץ בדרך להגשמה או לשינוי. שאי אפשר לקרוא לאהבה וחופש כשאנחנו שונאים בדרך. שאי אפשר להאשים בלי להסיק מסקנות ושאמת סופה להתגלות.
אולי ברמה האישית, דווקא בימים כמו אלה, אני מבינה שבמקום לנסות לתקן כל הזמן אנשים אחרים אנחנו צריכים קודם כל להסתכל על עצמנו. להניח זכוכית מגדלת על הרזולוציות הקטנות של הנפש, ולבדוק איפה אנחנו יכולים להיות טובים יותר, קודם כל כל אחד עבור עצמו. תתפלאו שזה גם לטובת הכלל.