בכל פעם שאני עוברת ליד גיא בן הינום, אני חושבת על כמה יופי יכול לתעתע. גבעות ירוקות, עצי זית וטרסות עתיקות. זה כמובן תיאור שטחי מאוד. המקום היפה הזה הוא סמל לשפל רוחני שהיה פה בסוף ימי בית ראשון.
מלכים ומנהיגים גרועים רבים היו לעם ישראל, אבל רע כמו מנשה כפי הנראה לא היה. הוא החזיר לחיי העם את הפולחנים הזרים, שזה כשלעצמו אולי לא נורא. מה כבר עשה, יגידו הגרופים של בעל ואשרה, הקים מזבחות? אז היו כאלה שעבדו אלילים דמיוניים. זכותם. די עם הכפייה הדתית. אפשר לחשוב כמה האלוהים שלך גלוי לעין, מונותאיסטית מוזרה. צודקים. אין לי ויכוח עם אמונה. יש לי ויכוח על עד כמה רחוק אפשר ללכת בשמה.
שנה לטבח: לא עוד דף בהיסטוריה, אלא ספר חדש
מי שיורד מהארץ צריך לדעת שהוא נוהג בכביש הציוני נגד כיוון התנועה | קלמן ליבסקינד
מנשה, שמלך בין חזקיהו ליאשיהו, הנהיג פולחנים זרים בממלכת יהודה ששיאם הקרבת ילדים למולך. משתה סוטולים וצחוק, שבתוכו נבלעים קולות הבכי והזעקות של ילדים רכים שהוריהם משליכים לגחלים.
בסוף ימי הבית הראשון ירמיהו הנביא נשא נבואה על חורבן עתידי, שיבוא בגלל המעשים האיומים: “ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עֹלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו, יט, ה). האל, הוא אומר, רואה במעשים אלו פשע נורא שלא עלה על לבו לצוות. הוא מנפץ כד חרס לאלפי רסיסים ומנבא שהמקום הזה, גיא בן הינום, ייהפך לגיא ההריגה והחורבן, ושם יקברו את ההרוגים בשל חטאי העם.
"ואמרת אליהם כה אמר ה' צבאות, ככה אשבֹר את העם הזה ואת העיר הזאת" (שם, יט, יא). בתגובה, הושלך אל הבור והושתק עד היום שבו התגשמה נבואתו והבבלים פרצו אל העיר.
אני מודעת לדיון סביב השאלה אם ירמיהו מדבר באופן סמלי או שאכן ראה את הדברים, ולא נותר לי אלא לקוות שמדובר בדיון על שפל מוסרי קיצוני ותו לא. זה כמובן מחזיר אותי לסיפור העקדה. בבית הספר לימדו אותנו שאברהם עובר מבחן אמונה. טסט למאמין המונותאיסטי הראשון.
השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. הרי יכול היה להיות כל מבחן. למה דווקא לקחת את בנך יחידך אשר אהבת ועוד להצטייד במאכלת? עם השנים השאלה הולכת ומתבהרת בעיניי, והיא כמובן קשורה לנורמות שהיו פה: הקרבת ילדים.
“ילדים רכים" זה ביטוי לא לגמרי מדויק. יצחק, על פי המדרשים, היה בן 37. בקלות יכול היה לומר: אבא, אני חושב שכדאי שנלך להיבדק. משהו לא נראה לי בסדר. יש משפט אחד שהוא תמצית התמציות: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית, כב, יב). נגמר הסיפור של חגיגת מות האדם ולא משנה בשם מה. קודם כל החיים.
לי זה נראה הגיוני מאוד: אם האדם נברא בצלם אלוהים, כל פגיעה באדם היא גם פגיעה באלוהים. אני רק חושבת על הפגיעה האנושה באלוהים בשנה האחרונה. כל כך הרבה בנות ובני אדם מעונים. כל כך הרבה בנות ובני אדם נרצחו, נהרגו, נפצעו, סובלים במנהרות, סופגים השפלות מההנהגה, ממי שאמורים להיות נציגי החוק, ממי שאמורים להיות אחים ואחיות לאותו עם.
האם הצירוף “קדושת החיים" משנה צורה? אתמול עברתי ברחוב רמב"ן, לא רחוק מגיא בן הינום. אותו רמב"ן שראה בפיקוח נפש עיקרון שדוחה כמעט כל מצווה כאשר מדובר בהצלת חיים. הוא מדגיש שהחיים הם מתנה אלוהית, ולכן יש להגן עליהם ולשמור עליהם מכל משמר.
ברחוב רמב"ן מתנוססות כרזות מושקעות עם משבצות משבצות. בכל משבצת פנים יפות ומחייכות של צעירים, המלוות בסיסמאות שונות שמתארות את הקשר בין המוות שלהם לחתירה לניצחון.
זה מזכיר לי את הבושידו של יפן הסמוראית, או את המרטירים הנוצרים, או, שלא נדע ושחלילה לא נמצא קווי דמיון, את הג'יהאד האסלאמי ומערכות תגמולים משונות אחרות שאני מסרבת לקבל כחלק מהתרבות שלנו כאן. האם ייתכן שאלו שמרגישים שחייהם שלהם יקרים להם כה נדיבים כאשר מדובר בחייהם של הבאים בתור?
אני רוצה להאמין שלא. אם התשובה חיובית, יש לי כמה דברים לספר להם על "במותם". יש לי כמה דברים לספר להם על “במותם". ממה שהספקתי להכיר לצערי הרב, והרי כמו כל ישראלית מצויה אני מכירה מקרוב מדי, הם ביקשו לחיות בזמן שכל אותם מעצבי שלטים יושבים וחושבים איך בדיוק כדאי לעצב את פולחן המוות.
רוצים לעלות למצדה? תעלו אתם, מי מפריע לכם. הם ביקשו לחיות ולעזור לאחרים לחיות ולשם כך התגייסו. את אותו המסר אני מבקשת להעביר לחברי הכנסת – הן מהקואליציה האיומה והנבערת שידענו כמדינה והן מהאופוזיציה הרופסת – שעשו לעצמם מעין הרגל. לכל תמונת נופלת או נופל שהם מעלים לרשת החברתית, הם מצרפים כותרות כגון: “גיבורים", “שרק נהיה ראויים להם". סליחה, מי מחליט מהו תג המחיר שנהיה ראויים לחיים שנגדעו בגיל 19?
כבר לא יעזור אם ההיסטוריה תבוא חשבון עם כל אלו ששלחו אותם אל מותם. במותם ציוו כאב, במותם ציוו משפחות הרוסות. במותם ציוו ספר חדש של יגון במעגלים על מעגלים של אוהביהם, שלעולם לא ישובו להסתכל על השמש באותו אופן, גם אם היא ממשיכה לזרוח.
במותם לא יקימו משפחה, לא ישמעו יותר מוזיקה, לא יחבקו את הוריהם ואחיהם, לא ילטפו את ראשי ילדיהם. במותם יביאו אולי, רק אולי, נחת למולך. אבל כבר ברור למדי שמותם הוא לתמיד והמולך לכל היותר זמני.
יום הכיפורים בפתח. הפיוט “ונתנה תוקף" מבקש חיים ושלום, ב"קדיש" בקשה לחיים ארוכים ושלווים. חיים טובים וימים של צדקה ומשפט בארץ.