מאחר שאני כבר מעל לעשור וחצי מתפרנס (בכבוד חלקי) מכתיבת טור אישי, אני כבר מכיר את השטיק של מוסף יום כיפור. לרוב השטיק הוא שבעל הטור עושה ספירת מלאי עם עצמו ומבקש מחילה ממי שהוא פגע בו.
אם אתה כותב טור על טלוויזיה, סביר להניח שבגיליון יום כיפור תכתוב על ביקורות נוקשות (מדי) שכתבת ועל אנשים על המסך שבהם פגעת ותביע חרטה, ואם אתה כותב טור אישי מהאסכולה של ״רק על עצמי לספר ידעתי״ (שזו האסכולה שלי) ואתה נגוע במחלת החשיפה (כמוני), אז זהו המקום להתנצל על חטאיך האישיים של השנה האחרונה ולהתנצל בפני מי שמגיע לו. אחרי שעשית זאת, הגיליון נקי, אתה יכול לחזור לחטוא ונתראה בגיליון יום כיפור הבא.
חשבתי שההיסטוריה מאחוריי – עד שהגיע 7 באוקטובר | ליאור דיין
בפעם הראשונה בחיי: אין לי מילים | בן כספית
אבל הפעם אני לא אלך לשם. הפעם אפנה את האצבע כלפי מי שצריך לבקש סליחה מכולנו, ואלו הן מהדורות החדשות הישראליות בערוצים השונים. אין אח ורע למה שקורה כאן כל ערב. אין גבול לזלזול ולהתכלבות.
יש לי חבר שעובד במדיה האמריקאית והוא כל פעם נדהם מזה מחדש. ״זה לא ייאמן״, הוא אומר לי, ״שאין לכם מושג בכלל, אפילו לא הכי קטן, על הצד השני. כל מהדורות החדשות משדרות אך ורק את מה שקורה אצלכם, אך ורק מה שקורה בישראל, שום מילה, שום פריים, על מה שקורה בצד הפלסטיני״. זה באמת לא ייאמן, אין כל זכר לצד השני. אני לא בא להטיף הומניזם, אני בא לשקף מצב אבסורדי שבבסיסו מציף את רוח התקופה.
בפודקאסט (הנהדר, יש לומר) של יונית לוי עם ג׳ונתן פרידלנד מה"גארדיאן" הסוגיה הזאת עלתה במקרה, וכל מה שהיה ליונית לומר זה ש״אף פעם לא התמודדנו עם מציאות כמו שקורית עכשיו, אנחנו עדיין לומדים מה עושים״. זה היה כבר לפני חצי שנה, ומסתבר שעדיין לומדים שם בחדשות. בינתיים ממשיכים לשדר לנו טלוויזיה חד־צדדית, שגורמת לנו לא להבין אחר כך למה יחסי הציבור שלנו בעולם כל כך גרועים.
למה? כי זו מלחמה, והאמת היא שמלחמה נראית רע (והיא כוללת תמונות קשות של ילדים דומעים שאיבדו את הוריהם ושל בתים שנחרבו). והאמת היא שמלחמה תמיד כוללת צד חזק יותר צבאית וצד חלש יותר שמאז המצאת המצלמה משתמש בזה לטובתו ומציף כמה שיותר את המראות הקשים בשביל לזכות באהדה בינלאומית. המצלמה היא אחד מכלי הנשק החזקים ביותר שיש. לעיתים למצלמה יש כוח רב יותר מאשר לארבע חטיבות חי״ר ומאתיים טנקים.
אז זו האמת, אבל לא תראו אותה בחדשות, כי אף אחד שם לא חושב שיש לצופה יכולת להכיל מציאות דו־ממדית, כאילו שאם אנשים יראו מעט ממה שקורה בצד השני, הם יפסיקו פתאום להאמין בצדקת הדרך של צה״ל או בכך שאחרי 1,400 הרוגים ביום אחד אתה יכול לבחור לא לצאת למלחמה. החיים מורכבים ומלאים בקונפליקטים, אך הנפש והמוח האנושי מאומנים בהכלת כל אלה יחד. זהו אחד מהדברים שהופכים את בן האדם מסוג הומו סאפיינס לייחודי בממלכת בעלי החיים.
מהדורות החדשות הן הייצוג המובהק לרוח התקופה. במבט לאחור ההיסטוריונים ילכו למהדורות החדשות להבין את רוח התקופה. והתקופה היא תקופת הפחד והימים הם ימי ההשתקה.
ברור שאף מהדורה לא מוכנה לקחת על עצמה מהלך כזה מחשש לזעם ציבורי שיעלה וקולות ההחרמה שיצופו. נכון, אולי יעלה זעם ציבורי, אבל נדמה לי שכל פעם שאנשי חברות החדשות מתראיינים הם מדברים ברוב חשיבות על אתיקה עיתונאית ועל היותם כלב השמירה של הדמוקרטיה ושרק השליחות העיתונאית מעניינת אותם ואיש לא יעצור אותם מלקיים שליחות זו. וגם ככה האמת היא שחלק גדול מהציבור זועם על מהדורות החדשות ומתעב את מה שקורה שם, אז מה זה כבר משנה?
רוח התקופה היא פחד משתק מגל ציבורי שמדבר בהחרמות. שיח ההחרמות הפך לנפוץ ביותר בארץ בשנים האחרונות. כל אדם מפורסם שיעז להגיד משהו לא פופולרי, משהו שמעבר לדעות הרגילות, מיד ייענה בקריאה להחרמה. עוד לפני שמישהו יעלה טיעון נגד הדעה שאותו אומן מפורסם העלה, הוא יעלה קריאה להחרמה.
למעשה אין בכלל דיון על דברים שנאמרים ואין שום שיח שיתמודד עם כיווני חשיבה שונים, אלא ישר קריאות להחרמה. רק תרים את הראש שלך ותגיד משהו שהוא מחוץ למיינסטרים ובום, אתה תוחרם. וד״ש חם למנשה נוי מחברת טרה ולאורנה בנאי מהולנדיה.
לא קיים דבר כזה בעולם כולו שמהדורות החדשות כולן מחליטות יחד להתעלם מחלק מהמציאות ולהפוך לדוברות של הצבא. בעצם זה קיים, אבל רק במדינות רודניות. ביקרתי בקוריאה הצפונית וראיתי את המהדורה. אני מכיר את הקונספט.
אחר כך גם באים ואומרים שוב ושוב שאנחנו לא מכירים מספיק את הצד השני ושאנחנו צריכים להיות כמו יחיא סינוואר, שדובר עברית שוטפת ולומד את החברה הישראלית בדקדקנות וכך מבין את החוזקות והחולשות שלה. ״צריך להיכנס להם לראש״, זו האמירה הרווחת.
ובכן, איך אנחנו אומרים דבר כזה, כשבטלוויזיה שלנו אפילו לא מראים לנו פריים אחד של הצד השני שנוכל להבין מה עובר עליו? זה אנושי וזה בסדר להכיל מציאות מורכבת ולהתמודד עם הקונפליקטים שהמציאות מביאה.
זה גם חשוב להבין את התמונה המלאה - בכל דבר - ולקבל את הסיפור כולו. האמת היא שיש מראות קשים בצד השני, כמו המראות הקשים בצד שלנו מ־7 באוקטובר, והאמת היא שמלחמה היא יצרנית של טרגדיות אנושיות. המינימום שמגיע לנו הצופים זה לראות את התמונה המלאה של הדברים ושלא יחליטו בשבילנו מה כן נראה ומה לא. עברה כבר יותר משנה. זה הזמן שבו אפשר להתחיל.