עד עכשיו, טפו טפו טפו, צה"ל לא תקף את מתקני הנפט או הגרעין באיראן, וטוב שכך. אומנם בנימין נתניהו הצהיר ברטט תוקפני שידנו ואויבינו ונקמתנו ושאר איומים כמיטב המסורת, אבל בפועל (עדיין) זה לא קרה.
לפני כמה חודשים רעים, כשצה"ל הגיע לוואדי עזה אחרי הריסת העיר עזה, היה ברור שלא ניתן לעצור את המתקפה לטובת הסדר. מכאן ואילך הצטברו עוד הריסות ועוד חללים ועוד חששות (שהתאמתו) לאיבוד לגיטימציה עקב מספרים מבהילים של חללים, ילדים ונשים.
הסוף לשמועות: בקטאר חשפו לאן נעלם קאאני והתשובה מפתיעה ביותר I דיווח
חיילי צה"ל גילו בלבנון: תרחיש הבלהות של ישראל כבר היה מוכן
צה"ל ציפה באורח טבעי להנחיות הדרג המדיני באשר למטרת המבצע, לסגירת עסקת חטופים ולהפסקת ירי חיזבאללה בצפון. טבעת האש המתוכננת של איראן עדיין לא הייתה בשלבי הפעלה ברורים, וניתן היה לרסן אותה באמצעות עסקת חטופים. הטבח בעוטף, תגובת חיל האוויר והתמרון הקרקעי היו באותם ימים עדיין מבצע מקומי חרף הקמפיין ההיסטרי שליבה את האווירה כאילו המלחמה היא על הקיום.
ככל שצה"ל התקדם, התקדם גם חיזבאללה בהרס הגליל, וטבעת האש האיראנית החלה לבעור בלבנון, אצל החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק, ועם ההכנות באיראן לפעולה. ועדיין, מאז ועד היום הממשלה לא סיפקה לצה"ל שום הנחיות באשר ליום שאחרי, פרט לרכיבה על גל המומנטום.
בדיוק כמו שקורה כיום בלבנון נגד חיזבאללה. גם כאשר חיזבאללה ואיראן מאותתים על נכונות להסדר. האינטרס האמריקאי (בחירות) והצה"לי (אחרי ניקוי רצועת הביטחון החדשה) מחייבים הסכם. לנתניהו ולמשיחיים יש אג'נדת המשך לחימה, וכולנו מסתכנים באמברגו חימושים קריטיים.
הבסיס למדיניות הביטחון של מדינת ישראל הוא ההתנהלות מול ארה"ב.
המצב הנוכחי הוא שיתוף פעולה מלא של ממשל ג'ו ביידן וצה"ל, הן בפעילות בשטח והן מול האידיאולוגיה של ממשלת ישראל הנוכחית. בפעילות המבצעית היומיומית בכל הגזרות יש הבנה משותפת של הצדדים, אלא שהעימות הגדול הוא על המטרות הסופיות של המלחמה.
יד על ברז החימושים
אותו איחור נורא של יותר מחצי שנה בדרום, בתירוצי פח כמו "רפיח" ו"פילדלפי" ו"ניצחון מוחלט", עלו לצה"ל במאות קורבנות. חוסר המטרה הסופית עדיין גובה קורבנות ברצועה, ונראה שלבנון לא תהיה שונה. כנ"ל משחק התקיפות המבוקרות (עדיין) מול טהרן, שגובות ויגבו את המחירים שלהן. גם אחרי שצה"ל סיפק את הסחורה ובגדול, אנחנו תקועים בסירוב נתניהו ושות' להגדיר את מטרות המלחמה, למעט אותו ניצחון מוחלט שהוא טמטום מוחלט.
בעזה נתקענו עם שני מיליון פלסטינים, ובלבנון עם רוב שיעי. שניהם לא הולכים לשום מקום, וזה המקום שבו האמריקאים היו אמורים לשלוף את הג'וקר שלהם. הבעיה: בשל אינטרסים צולבים, פועל ממשל ביידן בדיפלומטיה של קריצות. האינטרס הביטחוני העליון של ארה"ב הוא ייצוב הנדבך האסטרטגי מול סין, רוסיה ואיראן.
יש לכם בעיה עם השכנים? אומרים לנו האמריקאים, גם לנו יש בעיות עם השכנים שלכם. כשאתם יורים בהם, אנחנו תומכים בכם מודיעינית, ונארגן לטובתכם כוח ענק כדי להרתיע את אויביכם מלדהור למלחמה כוללת, שהיא רעה לאזור, לעולם ובייחוד לנו, לפני בחירות. אנחנו נחמש אתכם במוצרי הטכנולוגיה שלנו בכמות שאתם זקוקים לה, אבל במינון שבו תהיו תלויים בהחלטות שלנו ולא תחרגו מכללי המשחק שאנחנו קובעים.
בתמורה אתם תהרגו עבורנו את חמאס וחיזבאללה, שהם פרוקסי של סין, רוסיה ואיראן, ותפגעו באיראן במינון שלא יחייב אותם להשתגע. אני, ביידן, אחליט על הפסקת אש, ואתם לא תבצעו פעולות הרס וטבח אזרחים שעשויות לפגוע במפלגה שלי בקלפי. לא תפציצו את מתקני הנפט שיקפיצו את מחירי הגלון, ובטח שלא את מתקני הגרעין. תמצאו לכם איזו סוללת טילי נ"מ כדי להוכיח עליונות, או מכל נפט שיעלה תימרות אש ועשן, שיכסו את הפריים - ובעיקר אל תגזימו, כי בעוד חודש בחירות.
מדובר כאמור בדיפלומטיה של קריצות עם היד על ברז החימושים, כאשר ברגעים אלה ממש מנהלים האמריקאים והאיראנים דיאלוג חשאי בנושא הגרעין והרגעת האזור באמצעות שגרירות שווייץ בטהרן ("פייננשל טיימס").
ישראל, חמאס וחיזבאללה הם הפרוקסים של מאבקי הכוח במסגרת האסטרטגיה הגלובלית של המעצמות, ובסך הכל העולם הוא סוג של קולוסיאום רומאי, וחלוקת התפקידים בזירה היא ברורה: יש אספסוף, יש גלדיאטורים ויש אלפיון. מדיניות ארה"ב, מבחינה מעצמתית, היא סוג של גנגסטריזם ופרוטקשן, כשישראל משמשת כקבלן החיסולים שלה. בתוקף הנסיבות המחוסלים הם גם אויבים שלנו, של מדינת ישראל, אלא שמוטלת עלינו חובה שהיא מעבר לברית עם האמריקאים. הג'וב שלנו כמדינה וכבני אדם הוא להפוך שכנים עוינים לשכנים רגועים.
בליצקריג ספקטקולרי
אלא שכאן אצלנו יש לנו עסק עם נציגי המגזר האלוקי, ואלוהים הוא אל קנא ונוקם עד סוף כל הדורות, בגיבוי נתניהו, מפלגות הקואליציה ורוב בציבור. באדיבות הזרקת הפרנויה הממשלתית, סבור הציבור בישראל שהמלחמה הרב־זירתית היא על הקיום, והוא טועה. ברמה של צבא מול צבאות ועל כל הקופה, אנחנו הרבה יותר חזקים מכל שותפי טבעת האש.
רוצים פתרון? את בעיית הגרעין ניתן לפתור בהסכמים עם איראן, כמו שאת בעיית החזרת החטופים והמפונים בעזה ובגליל ניתן לפתור בהסכם עם חיזבאללה. אלא שאין למהלך הזה סיכוי מול הקואליציה הנוכחית. מבחינתה, מדובר במלחמת מצווה לשימור חייה הפוליטיים ובראש ממשלה שהמלחמה משרתת את נתיב שרידותו הפוליטית ובריחתו מהכלא.
עד היום, במשחק הדמים מול האיראנים, ניצחה ההגנה. כלומר, צה"ל ניצח. כדי לתקוע אצבע בעין מול מתקפת היח"צ של נתניהו ושות', ניתן לומר שהקפלניסטים ניצחו. ניצול ההצלחה פירושו הצעה מסודרת להפסקת אש בכל החזיתות והשלמת עסקת חטופים. ואז "מחליט" הקבינט לצאת לתקיפה "משמעותית". להזכירנו: טוב שצה"ל מנקה את השטח מפוטנציאל מימוש תקיפה עתידית, אבל בלא הסדר עתידי יקרה מה שקרה בכל תולדות הסכסוך: ההנהגה שתקום לחיזבאללה תהיה קיצונית יותר, והטילים שלהם יהיו ארוכי טווח ומדויקים יותר.
מילא הקבינט וריקודי הניצחון של חובשי הכיפה ומשורבבי הציציות בישיבות וברחובות, שיכרון ניצחון שמצטייר כמו בליצקריג, שראשיתו חיסול ספקטקולרי (למי שזוכר את זוהיר בהלול) של צמרת חיזבאללה והמשכו חדירה קרקעית.
לא קשה לזהות את זינוקו של האינסטינקט הביטחוני הצרוב גם אצל הגנרלים המקשישים והמפוכחים שבחבורה, כשריח הניצחון עלה באפם. או כלשונו של אלוף (במיל') גיא צור, בחור הגיוני בסך הכל, שנסחף ל"מומנטום של ניצחון", כפי שכינה את המצב, ואז "ללכת עד הסוף, כולל טהרן".
מדובר בצהלת קרב ובעיוורון גנרלי ידוע ששמו ניצול הצלחה. עד שנתקלים בקיר - כלומר, בממשלה שכל מה שמעניין אותה זה המשך לחימה, בתקווה שה"ניצחון" שעליו יכריזו יחלץ אותם מתבוסה פוליטית ואת נתניהו מכלא.