ואז נכנסנו ללבנון: יומן מלחמה מהחזית מול חיזבאללה | מיוחד

קצת אחרי ארבע לפנות בוקר, המטוס של אל על נוגע במסלול הנחיתה בנתב"ג. החופשה השנתית הסתיימה. אני מצליח לגנוב שעתיים שינה ואז עולה לדווח ברדיו על התקיפות האחרונות של חיל האוויר בלבנון.

רגע לפני שתוקפים באיראן: המסר שבקבינט חייבים ללמוד מלבנון
התקיפה בביירות: חוסל "שר הביטחון של חיזבאללה" וקרוב משפחתו של נסראללה | דיווח

בצהריים אני במערכת. מגיעות ידיעות על הכוונה של צה"ל להרחיב את המבצע בלבנון. מתחילות להתקבל ידיעות על גיוס מילואים. בינתיים שתי חטיבות. ידידה מתקשרת מודאגת. אחיה זומן בפעם השלישית למילואים, עכשיו לתמרון בלבנון. היא שואלת אותי עד כמה זה רציני.

שעה אחר כך זה כבר עומר המ"פ. בטלפון הוא המפקד שלי כבר יותר מעשור. עוד כמפקד מחלקה אני תמיד לידו. עכשיו כשהוא מפקד הפלוגה אני הצמוד שלו בחפ"ק יחד עם כפיר.

אנחנו שלישייה, די מצחיקה: אני הזקן ביחידה, עיתונאי בורגני שיושב בבתי הקפה של תל אביב. עומר הוא רופא בכיר בתל השומר. עד לאחרונה הוא היה רופא בבית החולים לגליל המערבי. איש הצפון. לנהריה הוא הגיע כדי להתמחות ברפואה, ובסוף התאהב באנשים ובעיר ונשאר. וכפיר, מתנחל מעלי, איש הציונות הדתית.

החפ"ק שלנו הוא כל מדינת ישראל. ולא רק החפ״ק. כל חיילי הפלוגה היא מדינת ישראל השלמה. יש בה את כל חלקי החברה, כל המקצועות, מרבית הגילאים, מכל המעמדות בחברה מכל הזרמים.

היחידה היא משפחה אחת גדולה. לא רק במשימות המילואים, אלא בכל יום בשנה. אם מישהו נתקע או זקוק לסיוע של איש מקצוע בכל תחום, תמיד יש מישהו בפלוגה שיקפוץ לסייע. ואם אין תמיד יהיה מי מהלוחמים שיש לו קשר לדמות או לאישיות המחזיק ביכולת הגבוהה ביותר לסייע. השירות בפלוגה היא זכות גדולה. מתנה ענקית.

עומר אומר לי שיש מצב שנקרא להתייצב בשעות הקרובות. כמה דקות אחר כך כבר גידי המג"ד מסביר לי שזאת לא שאלה אם נופעל, אלא מתי. ב-7 באוקטובר הוקפצנו הרבה לפני שהחייגן צלצל במכשירים, ובתוך שעות בודדות כל הגדוד כבר היה מוכן לתנועה. עכשיו, לקראת חצות, קיבלנו את ההודעה: "חברים, הופעלנו", כותב מאור בן עטיה, סגן מפקד הפלוגה, "יש להגיע לימ"ח".

ההגעה היתה מהירה. כלי הרכב כבר היו מוכנים. על המדפים התיקים השחורים הגדולים. כל אחד והתיק שלו. אפודי הקרב, השכפ"צ הקרמי, משקפי המגן, מגן הברכיים, המדים חדשים המחסניות. לכל לוחם הציוד הייעודי שלו. שלי הוא ציוד החובש הקרבי. מסדר יציאה והשיירה מתחילה לנוע צפונה.

בצומת שבע, רגע לפני שמטפסים להר מירון, רעמי הפיצוצים נשמעים. פטריות עשן ואש עולות במעלה הכביש ושורפות את היער הירוק. כל שיירת הכלים נעצרת. כמה דקות במחסה, וממשיכים. ההתארגנות בשטח זריזה. בונים סוג של מחנה ארעי. כולם שמים יד. את השורות הראשונות של היומן אני כותב בשעת שמירה במחנה המאולתר. באחת בלילה אני מסיים ונכנס למיטה עד הבוקר.

27.9, יום שישי | שלום לנסראללה

תמונת המצב שלנו קודרת. מתחילים להתארגן על הכל. המטבח במבנה שבו התמקמנו ריק, צריך לנקות את אזור המחייה, לארגן מקלחות שדה. התכנית הפלוגתית היא כזאת: קודם כל לעלות לכוננות. כל אחד מהצוות מכין את הציוד האישי שלו.

בודקים את האפודים, את הציוד הרפואי, את המחסניות. אחר כך מטפלים בכלים. מסדרים מכינים את סביבת העבודה. שהכל יהיה מול העיניים, נגיש, זמין.

עומר המ"פ מדבר עם אחד מהם. הטבח מציע כמה מלפפונים, כמה מעדנים וקצת גזר. אני שואל את הטבח מאיפה הוא? מיד מתברר שהוא מנתניה. עכשיו אני נכנס לפעולה: בדיחה אחת, שתיים על נתניה.

עוד את הקטע שנסראללה פתח חשבון עם מרים פיירברג, ראשת העיר, וזהו: המטבח בידנו. הטבחים מתגלגלים מצחוק. המילקי זורם כמו מים, אחריו הסלטים, היוגורט, הנקניקים, גביעי החומוס, הפירות והירקות, המנות החמות, התבלינים. הכל כולל הכל. לא מעט מחיילי מפקדת החטיבה זכו לדיאטה קטנה.

28.9, יום שבת | נחשפים לתוכנית התמרון

במהלך הלילה נשלחנו להביא מנות דם בצידניות. צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמספק מנות דם לפצועים בשדה הקרב. זאת לוגיסטיקה מורכבת ומסובכת. עכשיו אנחנו מבינים שזה רציני.

בערב אנחנו באוגדה 36 לאישור תוכניות. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו נחשפים לתוכנית הגדולה של התמרון. מבינים איפה אנחנו במהלך. התוכנית סודית. המטרה של עומר המ"פ היא כפולה: כלל החיילים בפלוגה נדרשים להיערך למשימה, מבלי לדעת את הזמנים ואת מרחב הפעולה. בטחון שדה הוא חלק מההפתעה של הצד השני. הלחץ על צוות החפ"ק עולה. כל אחד שואל, מברר, מנסה לעשות תרגיל להוצאת מידע.

29.9, יום ראשון | מתכוננים לפרוץ

כולם כבר מבינים כבר שהולכים למשהו גדול. הכבישים בצפון מלאים בשיירות של טנקים. אנחנו רואים את המשוריינים בכל מקום. אפילו מהירות האינטרנט יורדת בגלל העומס באזור. 

אנחנו ממשיכים להתארגן: שיעור מפות, שיעור צירים, מורידים קצת חלודה וצוברים עוד ידע. בערב אנחנו יוצאים עם רכב המנהלה האזרחי. חולי הרס"פ, בכר הסרס"פ ושמואל הסמב"ץ האגדי שלנו. כדי לא לעורר ענין מעבר לגבול אנחנו עולים על חצי צבאי, כלומר עם חולצות אזרחיות ומכנס צבאי. המטרה "לנקור" פעם נוספת את הצירים, את נקודות השחלוף. להתכונן לפרוץ.

1.10, יום שלישי | רגע לפני

אין על המילואים כדי לחזור בזמן, לנעורים ולשטויות. רק לפני כמה ימים ישנתי במלון יוקרתי ומפנק ביוון, ועכשיו שעת לילה מאוחרת אני שוכב על מיטה צרפתית עם מזרן צבאי עם עוד שישים גברים כמוני. מי שייכנס לאזור בטח יחשוב שהגיע לנגריית הדגל של איקאה, כי היקף הנחירות יכול להסיט כל כטב"ם עוין במעופו.

לכפיר חברי יש הרגל מגונה: הוא לפני השינה מפזר סביבו שעונים מעוררים, בטלפון, בשעון היד ואיפה לא. בבוקר הם מצלצלים ומצלצלים. מעירים את כולם חוץ מכפיר.

אתמול החלטתי לעשות מעשה. באזרחות כפיר סוחר צעיר של כלי רכב. נחוש להצליח, אבל תכלס עוד תמים. קצת אחרי שבע בבוקר אמרתי לו, כשהוא עוד עם עיניים עצומות במיטה, שהייתה לו שיחת טלפון מבחור שהתעניין באחת המכוניות שלו. "הסברתי לפונה שאתה ישן ושיתקשר מאוחר יותר", אמרתי לו. זה עבד: כפיר זינק מהמיטה לעבר הנייד שלו כאילו מעולם לא המציאו את השעון המעורר.

למחרת כבר יצאנו למלחמה.

2.10, יום רביעי | נכנסים ללבנון

בלילה לפני הגענו לצומת עמיעד לפגישה עם כל מפקדי הרפואה של החטיבות המתמרנות. על המבורגר של מקדונלדס במגרש החניה סוגרים דברים אחרונים. מחר כבר נמצא במציאות אחרת. התנועה במרכז המסעדות בתחנת הדלק היה עמוס במיוחד. גם בשעת הלילה המאוחרות עוד ועוד אוטובוסים וטיוליות מגיעים עם לוחמים בדרך לקרבות בצפון.

לקראת צהריים אנחנו עולים לשטחי התארגנות הקדמיים. כולם על ציוד מלא. הכלים מונעים ואנו ממתינים. לקראת שמונה בערב מתחילה המתקפה מאיראן. 180 טילים נורים לעבר ישראל, ועל קריית שמונה יורים עוד ארבעים טילים מלבנון.

בתל אביב שני מחבלים מחברון מבצעים ירי באמצע הרכבת הקלה. הדאגה לבית עולה. וכאן השמיים שחורים ללא ירח. המופע של הירוטים נראה כמו סרט. את הלילה אנחנו מעבירים בין ניקור לשינה בעמידה, מתגברים על הקור של הגליל בסתיו.

3.10, יום חמישי | פצועים והרוגים

הבוקר מתחיל מוקדם. קצת אחרי 04:00 קריאה על חייל שסובל מפגיעת קור. אנחנו קופצים קדימה. בדרך אומרים לנו שמדובר בעצם בשלושה פצועים מירי מרגמות. אחד קשה רסיסים בצוואר ובבית החזה.

בתוך דקות הפצועים עולים על הכלים. בעוד פחות מחצי שעה הם כבר יגיעו לחדר הטראומה של בית החולים זיו בצפת. אנחנו חוזרים מנקודת השיחלוף. אני מאזין ברשת הקשר של גולני.

דיווח ראשוני על חייל פצוע. אנחנו מעדכנים את האוגדה, מתחילים להתקדם. בדרך ממשיכים הדיווחים, המספרים עולים. ארבעה פצועים, ואז שישה. ואז "הרדוף", שם הקוד להרוג.

החילוץ מורכב. ירי, פצמ"רים, הנמ"ר עם הפצועים נתקע. שעה אחר כך הפצועים קשה כבר על מסוק בדרך להדסה בירושלים. ג'יפ האמר של הסיירת מעביר לצוות שלנו את שני ההרוגים. נווה הפארמדקית קובעת את מותם. אנשי הרבנות עושים מלאכת קודש בטיפול בנופלים.

אחרי דקות מגיעים עוד שלושה פצועים מהסיירת. לאחר טיפול הם מפונים על ידי הצוות לבית החולים בצפת. בדרך חזרה אנחנו עוברים דרך אור הגנוז. תושבי המושב שכולו מורכב מאוכלוסיה דתית וזרמים חרדיים פותחים את ליבם וביתם.

בסבב הקודם היינו פה במשך כשלושה חודשים. הפכנו למשפחה. כולנו ללא מקלחות כבר כמה ימים, ולכן הם פתחו לנו את הבתים רגע לפני חג ראש השנה. כולם זוכים להתקלח להחליף את המדים.

שעה אחר כך אנחנו שוב בשטח. צה"ל סיפק לנו חמגשיות חגיגיות. האמת, היה טעים. היה משהו מיוחד במעמד. חן, חובש ותיק בפלוגה, קרא את הברכות לחג, ואנחנו ירדנו על מיץ הענבים כאילו היה תירוש.

ניסינו ליצור בשטח אווירה של חג. אנחנו רחוקים מהבית מהמשפחות, אבל בכל זאת חשוב לשמור על רגע של שפיות. אלא שמידי פעם מחלקת המרגמות של גדוד 13 של גולני שנמצאת בצמוד לנו בחורשה מבצעות ירי מחריש אוזניים. אי אפשר להתרגל לירי הזה. גם כשאתה שומע אותו בכל שעה של היממה. הירי שלהם מחזיר אותנו למציאות העכשווית: אנחנו במלחמה.

4.10, יום שישי | מצילים חיים

האירועים של אתמול יוצרים תחושה קשה. אבל המשימה לא הסתיימה, חייבים להמשיך. כבר משעות הבוקר מזניקים את הצוותים לטפל ולפנות פצועים מתוך הלחימה והתקדמות של הכוחות. הפציעות מסוגים שונים, מחיילים עם נקעים ושברים ועד פצועים מרסיסים. אחד מהם מגיע עם שבר בארובת העין ודימום מהאף. אנחנו מחליטים שהוא דרוש לפינוי מיידי דחוף. הפצוע מתקשה לשכב, ואז מקבל "סוכריה" של שיכוך כאבים.

אני מתקשר לבית החולים בצפת מודיע כי בעוד 17 דקות מגיע הצוות עם הפצוע. מבקש להכין חדר הלם. מעריך בפניהם כי מדובר בפצוע ראש עם דימום תוך גולגלתי וחשד לרסיסים במוח.

אני מבקש שכבר יכינו את מערך ההדמיה. כל שניה בפציעה כזאת היא דרמטית. ההבדל בין חיים למוות זה בין היתר נגישות הטיפול. הפצוע נקלט מיד בחדר ההלם. האבחון הראשוני שלנו בשטח מסייע בהליך.

תוך זמן קצר מצבו מחמיר. בבית החולים מזהים את הדימום התוך גולגולתי. כמה פעולות מצילות חיים בצפת. בבוקר למחרת אנחנו שומעים כי הפצוע פונה במסוק חיל האוויר לרמב"ם בחיפה ושחייו ניצלו. ההרגשה בקרב הצוות טובה. עזרנו להציל חיים.

5.10, יום שבת | תפילה לחיילים

הלילה היה קשוח במיוחד. אירוע אחרי אירוע. הפעילות בשטח נמשכה עד לפנות בבוקר. בשלב מסוים החמ"ל של חטיבת גולני מנהל אתי שיח בקשר, אבל מרוב עייפות העיניים כבר עצומות. אני רדום ובכל זאת ממשיך להתנהל. איך? לא יודע.

אנחנו בנקודת ההזנקה, מטרים מגדר הגבול. המזרן על רצפת כלי הרכב ואני צולל לשינה. שלוש שעות אחר כך כבר מתחילות שוב הקריאות מהחמ"ל. אנחנו על הרגליים, אבל עדיין עייפים. ההרגשה קצת כבדה. החום והזיעה מדביקים את הבגדים לגוף. כבר אי אפשר להריח את עצמך. השיער מקורזל מאבק. את הנעליים לא הורדנו ארבעה ימים. אולי יותר.

בעשר בבוקר אנחנו בדרך לפלוגה. המבנה הקטן משמש עכשיו את כולם: את לוחמי עוקץ, את אחת מיחידות הליווי הטקטי, ועוד. ליד ספסופה יש מקווה פתוח עם מקלחות. כולם נוסעים לשם לתפוס מקלחת טובה. כפיר ואני מגיעים למקווה. טקס המקלחת במקווה מבחינתי היה שמימי. איזו הרגשה, איזה כיף. אתה עומד וזרם המים מנקה אותך, מחזיר אותך לחיים, לשפיות.

רגע לפני שאנחנו יוצאים מגיעה קבוצת חרדים לטבול במקווה. הם מתעניינים בנו. מה עושים, מה קורה בפנים. לאחר שיח קטן, מבלי הרבה מידע מצד כפיר וממני, הם מבקשים לברך אותנו ואת כלל חיילי צה"ל. בפלוגה איציק הסרס"פ מארגן את ארוחת הצהרים. עוף ואורז.

יושבים לצד שולחן הפלסטיק ברחבה של המבנה. איזה כיף. לרגע אתה מבין כמה משמעות יש לדברים הקטנים של החיים. לארוחה החמה הפשוטה והמנחמת, למקלחת החמה, לישיבה עם חברים הצחוקים והחוויות של יום אתמול. עוד שעה אנחנו כבר על החפ"ק בחזרה לשטח.

6.10, יום ראשון | מריחים בית

מתחילים עוד שבוע, עוד שנה. האמת שכבר תחושת הזמן נעלמה. גם בשטח מנסים לארגן שגרה, אבל קשה. התנאים לא משהו. קצב הקריאות נמשך. הפך לרוטינה. המיומנות של כל אחד בפלוגה משתפרת מיום ליום. אנחנו כבר כמו מכונה משומנת.

לקראת לילה מתחילה להגיע הבשורה שכנראה שבתוך יממה או שתיים נצא להפוגה, להתרעננות בבית. החיוך עולה וממלא את הפנים.
בלילה אנחנו מפנים לוחם במצב מורכב חסר הכרזה. הפינוי היה מהיר. כבר בשטח הרופא מייצב את מצבו.

חדר ההלם בבית החולים בצפת מקבל מאיתנו התראה. כשעה אחר כך מתקשרים מבית החולים ואומרים כי מצבו של החייל השתפר והוא יציב. עכשיו אפשר לישון בטוב.

בבוקר חלק מהכוחות של חטיבת גולני יוצאים להתארגנות. לקראת צהרים אנחנו זזים מהשטח לטובת הפלוגה. כנראה בערב נקבל את הפקודה לצאת לכמה שעות להתרעננות בבית. ההרגשה טובה העייפות כאילו ונעלמה. עכשיו בדרך הביתה. המלחמה ממשיכה.

הכותב הוא חובש קרבי בחפ"ק פלוגת רפואה 5128.