בין הירי הבלתי פוסק לבין הכובד של יום השנה לטבח 7 באוקטובר, קל לשכוח את מה שקרה ביום ראשון. בכל זאת, רגע לפני כיפור, חשוב להתעכב על זה מעט. זה מסמל משהו. העליהום האגרסיבי על אילנה דיין ברשתות באותו יום גרם לי להסתקרן.
האנטישמיות הרצחנית מקבלת השראה מגרמניה הנאצית
"חבל שהם מציגים עזתים כרוצחים": ביקורת בריטית מטרידה על ראיונות עם חטופים
הכותרות הכריזו שדיין אמרה ל־CNN ש"בישראל לא מסקרים מספיק את הסבל בעזה". אבל כשנכנסתי לאתר של CNN, בכותרת הריאיון דווקא התנוסס הציטוט: "אנחנו צריכים להילחם על החיים שלנו וגם על הנשמה והערכים". זה בכל זאת נשמע קצת אחרת, לא?
אז הקדשתי לעניין 16 דקות תמימות, שזה לא מעט בעידן הטיקטוק, וצפיתי בריאיון כולו, ולא רק בקטע הקצרצר שהופץ ברשתות החברתיות. קצת אירוני כי מסתבר שעשו לדיין בדיוק את מה שעיתונאים מואשמים בו ממש מדי יום - ציטוט שנעקר מהקונטקסט והוצא מהקשרו.
ברוב השיחה שלה עם המגישה כריסטיאן אמנפור, דיין בכלל התייחסה לנרצחי 7 באוקטובר והחטופים. לשאלה מדוע ישראל אינה מסקרת יותר את ההרג בעזה, היא ענתה: "אנחנו לא מסקרים מספיק את הסבל בעזה, אבל זה טריקי ומורכב, כי בכל פעם שאני מסקרת את מה שקורה בעזה, אני נושאת בתוכי את מה שקרה ב־7 באוקטובר". זו כבר תשובה אחרת לגמרי, והיא אישית ונוגעת.
האם הסכמתי עם כל מה שאמרה דיין בריאיון? לא. היא בהחלט הייתה יכולה להעיר למשל שכמעט מחצית ממספרי ההרוגים שאמנפור ציטטה היישר מפי חמאס בעזה - הם מחבלים. עדיין, בשורה התחתונה, דיין עשתה שירות טוב למדינה. על אחת כמה וכמה אם מביאים בחשבון את כל העונה האחרונה של "עובדה", שהתמקדה בסיפורי 7 באוקטובר והגיעה עד מועמדות לפרס אמי בארה"ב.
אנחנו מדינה בטראומה, שחווה רדיפה מג'יהאדיסטים וכתף קרה מלא מעט חברים. לדיין לא צריך לדאוג - היא מן הסתם כבר יודעת שלהיות עיתונאי בימינו זה אומר להיות חשוף לעליהום מדי פעם. אבל כן צריך לדאוג למה שהטראומה עשתה לראיית המציאות הבסיסית שלנו.
הסברה טובה היא לא תעמולה ימנית. הסברה טובה היא לגרום לקהלים שונים ומגוונים להבין מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה, בעידן של כל כך הרבה הטיות במדיה, ולצידן רשתות חברתיות מפוצצות בשקרים.
כדי ליצור תודעה רחבה אנחנו צריכים גם אנשים שיודעים להעביר רטוריקת ימין כמו נפתלי בנט, גם אנשים שיודעים לדבר בשפה ליברלית כמו אילון לוי ונועה תשבי, וגם אנשים כמו אילנה דיין. היא בהחלט יודעת איך לדבר עם צופיה של כריסטיאן אמנפור, שלא בדיוק מפגינה חיבה מתפרצת לציונות.
העליהום על דיין היה סתם ירי בתוך הנגמ"ש. דוגמה לאנרגיה שמתבזבזת על שנאה פנימית, במקום שנשלב ידיים ונשיג את המטרה. כשאנחנו מדברים על צדקת ישראל, כל אחד בדרכו, אנחנו מגיעים להרבה יותר קהלים שלא כולם מדברים באותה שפה.
קהלים שניתנים להזזה
נראה שגם אנחנו צריכים להיזכר מיהם הטובים ומיהם הרעים בסיפור הזה. אין פלא שהתבלבלנו, בעידן קוטבי ושטחי של כל כך הרבה ספינים ומניפולציות. אבל אסור שנאבד את השכל הישר הבסיסי שלנו.
גם בהנהגה התבלבלו. לחלקה נדמה שהתקף זעם על כל מי שנגדנו הוא "הסברה". בנימין נתניהו עשה זאת לעמנואל מקרון ולג'ו ביידן; ישראל כ"ץ החליט שמזכ"ל האו"ם הוא פרסונה נון־גרטה, כאילו שזה ישנה משהו; ולצידם מתעופפים ציוצי גדפנים מזדמנים מהממשלה שקורצים לקהל מצביעים עצבני ולא באמת חושבים על תדמיתה של המדינה.
דווקא אילנה דיין הדגישה בדבריה משהו קטן וחשוב - אנושיות. אנחנו אומנם מדינה בטראומה, ויש לנו את כל הסיבות להיות בטראומה ולהכות באויבינו הרצחניים, אבל דיבור אנושי לא פוגע בישראל. להפך. הוא מחזק את ההבדל בינינו לבין אויבינו ומאפשר לקהלים רבים יותר לצדד בנו.
לא מזמן פגשתי יהודי אירופי, אוהד ישראל שמשתגע מהטרנד האנטי-ישראלי, והוא שאל אותי למה לא מלמדים את נציגי המדינה לדבר כמו שצריך בראיונות תקשורתיים. "כל כך קשה להגיד שאנחנו ממש מצטערים על כל אבידה, אבל אין לנו שום אלטרנטיבה מול חמאס? מה הבעיה?".
רוב העולם רואה את הסכסוך בשיא השטחיות. האינסטגרם מפוצץ בסרטונים שמראים צעירים בקמפוסים שפתאום משנים את דעתם כשמציגים להם בנועם עובדות שלא ידעו. כעס לא משכנע אף אחד. כל הסיפור הוא לדעת גם להביע צער על אובדן חיים בצד השני, כי אנחנו לא רוצחים. בעיניים מערביות שטחיות, אם אין לנו יכולת להביע צער - במה אנחנו שונים מהטרוריסטים?
בניגוד להצלחות בזירה הצבאית, בזירה הבינלאומית ישראל הפגינה חולשה. לזעום מדי פעם זה בסדר, אבל האם זו שיטה שתקרב אלינו קהלים רבים יותר? הרי אנחנו רואים שזה לא עובד.
חייבים להבין שאם נדבר רק עם עצמנו, לא נצליח לגייס קואליציה בינלאומית סביבנו, ואז פשוט נפסיד. הכעס המתפרץ המוגזם הוא אשליה אוטואימונית, כי המציאות היא שישראל אינה יכולה לשרוד לבד.
כדי להגביר תמיכה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדבר עם הרבה קהלים. עם קיצוניים ושונאי ישראל באמת שאין טעם לדבר, אבל חלק גדול מהקהלים ניתן להזזה. עם עבודה נכונה נוכל להפחית באופן משמעותי רגשי טינה. זו לא התרפסות - זה לדעת מיהם החברים ומיהם האויבים האמיתיים שלך.
ההסברה הכי טובה של ישראל היא בסאבטקסט, והוא חייב להיות עקבי. הרי אנחנו כל הזמן טוענים שאנחנו הטובים בסיפור הזה, וכדי להסביר את זה, אנחנו חייבים לדבר כמו ה"טובים".
אם האויבים שלנו הם נוכלים ושקרנים, אז אנחנו חייבים להיות אמינים. אם הם רוצחים פרימיטיביים - אנחנו חייבים להיות אנושיים. אם הם מדברים על ג'יהאד ומלחמת דת, אנחנו צריכים לדבר בנועם ולהביע צער על שאין דו־קיום. אחרת, לאורך זמן, לא תהיה לנו מספיק תמיכה.
לאורך זמן התנהלות מתלהמת ומיליטנטית עלולה לעקר את ישראל מנכסיה במערב, ובואו נגיד שרוסיה וסין לא יהוו תחליף טוב. הן כבר בחרו באיראן.
דרושים עיתונאים מאזנים
אחרי שכל זה נאמר, ראוי לומר משהו גם לעיתונאים ישראלים הלוטשים עיניים למדיה במערב כדי להשיג יותר השפעה. אנחנו חיים בעידן חדש. הרבה עיתונאים מוסלמים לא ממצמצים כשהם יורקים ארס על ישראל במסווה של דיווח אובייקטיבי.
הם לא מהססים לצנזר מידע שלא מתיישב עם הנרטיב שלהם ולעוות כל מסגור לטובת מטרתם. ה־BBC חשף את עצמו לתביעה בעקבות מחקר שגילה סיקור מוטה הנוגד את אמנת השידור הציבורי.
ב־CBS ניהלו עיתונאים "דיון" סביב השאלה אם ישראל צריכה להתקיים. על פרופורציות הסיקור הלא הגיוניות של ה"ניו יורק טיימס" קראתם כאן ב"מעריב". התופעה הזו התרחבה בשנים האחרונות, וכלי תקשורת רבים איבדו נאמנות לכללי העיתונות.
זה עצוב, אבל זאת המציאות. עיתונאים ישראלים צריכים להיות יותר מודעים אליה כשהם מתבטאים בכלי תקשורת בינלאומיים. זה לא אומר שהם צריכים להפוך לתועמלני "פראבדה" או לפאר את ממשלת ישראל בכל מצב.
אבל כדאי להזכיר כמה עובדות בסיסיות בכל הזדמנות, כי לרוב הן הולכות לאיבוד בדיווח היומיומי. חלק גדול מהסנטימנט האנטי־ישראלי בנוי על דיס־אינפורמציה ושקרים שמופצים בטירוף ברשתות החברתיות. לכן חלק מהתפקיד של עיתונאים ישראלים היום הוא לאזן את זה. לא בתעמולה, אלא פשוט לוודא שמי שצופה בהם ומאזין להם יודע את העובדות הבסיסיות.